שלמה שפירא
"מאה החושים הנעלמים" ל- אמי טאן, מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאות מחברות לספרות זמורה-ביתן, 1996
מ-גב הספר:
...אוליביה ביא בת שש שנים בלבד וגרה בסן-פרנציסקו, כאשר קוואן, אחותה החורגת הגדולה, הנערה הפרועה בת השמונה-עשרה מסין, נכנסת לחייה והופכת את עולמה על פניו. שכן קוואן רואה רוחות רפאים וגם מדברת איתן. לזוועתה מתחילה אוליביה לראות רוחות בעצמה - לראותן יושבות על מיטתה של קוואן ומפטפטות. אוליביה, שרוצה רק לחיות חיים אמריקניים רגילים, מנסה לגרש את הרוחות מדמינונה...
בספר הקדשה:
לפֵייתי
התוכן:
חלק ראשון: נערה עם עיני היין, דייגת של אנשים, הכלב ורדיד הנוצות, בית הרוחות של הסוחר, יום כביסה.
חלק שני: גחליליות, מאה החושים הנעלמים, תפסנית הרוח, יום הולדתה החמישים של קוואן.
חלק שלישי: המטבח של קוואן, שינוי שם, הזמן הכי טוב לאכול ביצי אווז, משאלה של נערה צעירה, שלום להתראות, היום השביעי, דיוקן של אמא-גדולה, השנה בלי השיטפון, פרגית של שישה סרטים, המעבר המקומר, עמק הפסלים, כשהשמים בערו, כשהאור מתאזן עם החושך.
חלק רביעי: הלוויה, שירים אינסופיים.
מ-עמוד 11:
...כשהייתי בת עשר נודע לי שהכליות של אבי הרגו אותו. אמא אמרה שהוא נולד עם ארבע במקום עם השתיים הרגילות, ושכולן היו פגומות. לדודה בטי היתה תיאוריה למה זה קרה. תמיד היתה לה תיאוריה, שהיא מצאה בדרך כלל במקורות כמו ה"וויקלי וורלד ניוז". היא אמרה שהוא היה אמור להיות תאום סיאמי. אבל ברחם זלל אבי, שהיה התאום החזק יותר, את התאום החלש והשתיל בעצמו את שתי הכליות הנוספות. "מי יודע, אולי היו לו גם שני לבבות, ושתי קיבות."...
דודה בטי גם הפיצה את סיפור לידתה של קוואן, שלא היה שובר לב, אלא רק מביך. בזמן המלחמה, אמרה, היה אבי סטודנט באונברסיטה בגואילין. הוא קנה צפרדעים חיות לארוחת הערב שלו בשוק אצל אשה צעירה ששמה היה לי-צ'ן. הוא התחתן איתה אחר כך, וב-1944 היא ילדה את בתם, התינוקת הצנומה שבתמונה, קוואן.
דודה בטי גם הפיצה תיאוריה גם על הנישואים האלה. "אבא שלך היה בחור יפה, בתור סיני. היתה לו השכלה של קולג'. והוא דיבר אנגלית כמוני וכמו אמא שלך. אז למה היה צריך להתחתן עם איזה כפרייה קטנה? כי הוא היה חייב, זה למה? אז כבר הייתי מבוגרת מספיק כדי להבין מה פירוש חייב...
...הגעתי למסקנה שסיימון בילבל נאמנות באהבה... (עמוד 72)
מ- עמוד 78:
התחלתי שוב לכבס את הכביסה שלי אצל קוואן. סיימון היה דואג לכביסה - זה היה אחד הדברים הנחמדים בלהיות נשואה לו. הוא אהב לסדר את הבית, להוציא סדינים טריים ולהחליק אותם על המיטה. מאז עזב אני צריכה לכבס בעצמי את הבגדים שלי...
אני תמיד מחכה עד שנגמרים לי הבגדים התחתוניים. ואז אני משליכה שלושה שקים מלאי כביסה לתוך המכונית ויוצאת ,לכוון רחוב...
"קוואן," אמרתי, "אני לא רוצה לשמוע על מיס באנר. לעולם לא." איזה כוח1 איזה הקלה! נדהמתי להיווכח איזו תחושה של עוצמה הפיח בי סיימון. יכולתי להתייצב באומץ מול קוואן. יכולתי להחליט למי אני צריכה להקשיב ולמה. יכולתי להיות עם מישהו כמו סיימון, שהיה טיפוס שעמד עם שתי רגליים על הקרקע, הגיוני ושפוי.
לא העליתי כלל על דעתי שגם הוא ימלא את חיי ברוחות רפאים.
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה 2013, אוג׳ 30
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!