"אבישג" ל- "דוד שיץ", ספריה לעם 359, הוצאת עם עובד, 1989
הספר מוקדש ל- "חמוטל"
סדר הפרקים: החילזון, נבוכו (נבבוככו), עמוס, מאיזה נקודה מתחילים הזיכרונות, התמונות על השידה, הצגת הקולנוע, המסע עם הדוד אלכסנדר, מלך ההר, עורף הפר, ימי נעורים, לפני השער, נעמה, אצל אמא במטבח, רובי, המסיבה, ליד חנות-הספרים, הטבעת, מה אני זוכרת ומה אינני זוכרת, סחרחורת, הימים היפים האלה, סימני מחלה, אוושת עצי האורן הגדולים, מאוחר בלילה, המכתב, חדר-השינה.
עמוד 7 : "החילזון" -- שאשא, החילזון הגדול של בנותי, הלך לאיבוד. התקשיתי לעמוד בהפצרותיהן והסכמתי להצטרף לחיפוש אחריו..."כאן זה היה," אמרה בתי הגדולה ונעצרה מול חומת האבן הנמוכה, מצביעה על זיז זעיר מכוסה ירוקה. וחוצה שם את הכביש, ממש מול הפרצה בחומה, ואיך לא ראיתי האבן הנמוכה, מצביעה על זיז זעיר מכוסה ירוקה. התכופפתי ואמרתי להן שיכול להיות ששאשא תעה בדרך, ומכל מקום הוא עדיין לא שב למקומו... וראיתי שבחומת האבן המוכרת שהלכנו לאורכה - דרך שעשיתי כמעט כל יום אל חנות המכולת - יש פרצה שלא הבחנתי בה מעולם, ולידה נעצרו עתה הילדות. באור הקלוש התגלה שער הרוס, שאבני משקופו העצומות נפלו ונערמו זו על גבי זו. מגל האבנים המסותתות נמשך שביל ששרטוטיו נראו בקושי, מכוסה שכב של מחטי אורן. לשם משכו אותי בנותי. חשתי רתיעה מפני פלישה זו לחצר זרה, אבל הן האיצו בי, ואני עברתי את סף השער. גפנים בחצר, היתה דממה. מרבדים עבים של מחטי אורן רטובות בלעו את קול פסיעותינו. כמה אורנים גבוהים סככו בעד האור החיוור. גזעי העצים הגבוהים היו שחורים ונוצצים מלחות, אחד נטה בזווית חדה מהבית שהתגלה עכשיו לעינינו, כמין אצבע המורה חכיוון ההפוך... "הנה המטבח," לחשה הגדולה,...ניכר היה שהבעלים הקדישו למטבח תשומת-לב מיוחדת, הקירות היו מצופים באריחים ירוקים-אפורים, והארונות הפרוצים היו מצופים היו עשויים עץ כהה ודוגמת פרח חרוטה בהם... איך זה, שאלתי את עצמי, לא הבחנתי בבית הזה כל השנים שאני גר כאן בשכונה, מעבר לפינת הרחוב, איך זה נעלם הבית מעיני כשהייתי חוזר מחנות המכולת, מגיע עד תחנת הדלק וחוצה שם את הכביש, ממש מול הפרצה בחומה, ואיך לא ראיחי אותו כשהייתי מטייל שם עם בנותיי. ומי התגורר בבית המאיים והנפלא שבחצרו צומח גרניום-פרא. השאלות צצו ונבלו במוחי והותירו בפי טעם מר...
עמוד 186 : "הטבעת" -- ליד חנות-הספרים נפרדה "אבישג" ממנו, וכשהלכה ברחוב קרן-קיימת וחלפה ליד בניין הסוכנות היהודית, עדיין חשה על לחייה את החיכוך המהיר של זיפי זקנו, את נשיקתו ההססנית, שהיתה ארוכה מהרגיל, את הריח הקלוש של מי-הגילוח שלו, ריח מתוק כשל בושם נשים. כמה טיפות גשם נפלו על ראשה הגלוי, והיא נשאה עיניה וראתה שהעננים שמעל לבתי הרחוב ולצמרות העצים התעבו מאוד והחליטה להרחיב את צעדיה. הגשם התחזק, אבל היא המשיכה ללכת בעקשנות מתעלמת מהריצה המבוהלת של העוברים-ושבים...לפני מלון "מוריה" נעצרה לרגע. השמים שמעליה היו גוש אטום אפל, אבל רחוק-רחוק האירה השמש את הרי מואב, את שיפולי מדבר יהודה, והשמים שם היו תכולים ואור זהוב עטר אותם כמו בתמונות האמנים האיטלקיים בימי הרנסאנס... היא חשה שכל גופה נוזל מים...עתה לא היה לה עוד כל צורך להגן על עצמה, והיא הניחה לגשם להיספג בה, נהנית מהחרות הגדולה הזאת, מיכולתה להינתק מהאשה ההולכת כאן בגשם ונרטבת, מיכולתה להתבונן באבישג מן הצד...לפני שנכנסה לגן...עכשיו היתה לבדה, מהלכת בין העצים הקירחים, חשה שאסור למהר, שיש כאן משהו חדש, והשתוקקה להבין מהו... ואז ראתה אותו. עומד היה ליד עץ קירח, גבר מבוגר, פניו לבנים ועינו הגדולות מופנות אליה...הכי טוב, אמרה בלבה, להמשיך ללכת, אך נוכחה שקשה לה לזוז ממקומה, רגליה היו עייפות וכבדות, והבד הלח של החצאית הסתבך ביניהן. היא רצתה להגיע אל הספסל הקרוב ולשבת קצת לנוח והנה הרגישה שפיה רועד ושיניה נוקשות. מה זה, מה קורה לי? חשבה וציוותה על רגליה ללכת עד הספסל הירוק, שמושבו היה מרוסס בטיפות מים. משהגיעה לשם צנחה באפיסת-כוחות, שמחה על שיש באפשרותה לשבת. הזר התקרב אליה בנחת, לא ממהר ולא מסתיר את כוונתו להתיישב על אותו ספסל עצמו. והיא לפתע היתה כה עייפה וחשב כה מסכנה האישה, מכווצת כציפור רטובה, מנסה להתכנס אל תוך עצמה כדי שהרוח הקרה לא תצליף בפניה... "סיגריה?, הזר הושיט לה קופסת סיגריות, והיא, בלי לחשוב הרבה, משכה מתוכה את הסיגריה הבולטת ביותר... "ציגלר,, אמר ונגע בידו בתיתורת הכובע שעל ראשו. "מה?" "יוסף. יוסף ציגלר."
"נעים מאוד.,. "אולי את רוצה את המעיל שלי?"... "זה שום דבר, תאמיני לי...את נראית מצויין...גם בתי אהבה לפעמים להתרחץ במים קרים. בתי אהבה להרגיש איך המים מכאיבים לה, מטהרים אותה, אם את מבינה למה אני מתכוון...אני לא. אני אוהב אמבטיות פושרות...אבל היא היתה מוכרחה להצליף בעצמה, מוכרחה להתאכזר לעצמה, אם את מבינה למה שאני מתכוון...ואני דווקא ניסיתי למנוע ממנה את הדברים האלה, אמרתי לה: כרמלה כרמלה, מה אתך, למה את לא מניחה לעצמך...למה את לא מתיידדת קצת עם עצמך. אילו הייתי כרמלה, אילו רק שיחק לי המזל בחיים להיות כרמלה ולא מה שאני, הייתי מחבק את עצמי בבוקר ובערב וכל היום שורק מרוב שמחה. הייתי מאושר להיפטר מיוסף ציגלר ולהיות כרמלה... "לא לא, לא אקח את הטבעת של כרמלה..." אמרה אבישג. עכשיו חשה שהיא מבינה את בקשתו ביתר דיוק, ואסור לה לקחת את הטבעת, אסור לה לגעת בה. היא קמה מהספסל, מקללת בלבה את החצאית הרטובה הנדבקת לרגליה, הושיטה לו יד ברשמיות ופנתה והלכה בלי להביט לאחור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!