שלמה שפירא
"סדק" - שיר מאת "מאיה כהן לוי" (אמנית) בעמוד 28 בכתב עת לקרמיקה ולתרבות חומרית - 1280 מעלות C, עורכת: מוניקה לביא. גיליון 16, סתיו 2007.
כשהייתי ילדה / כל סדק היה פוטנציאל / לגילוי עולמות חדשים. / נמלים נעלמו לתוכו, או צצו ממנו / גבעולים צמחו ממנו ואף הנצו פרחים מעודנים. / מחושים של יצורים שאף פעם לא נודעו מיששו את העולם וחזרו לפני שנגלו. / ואף רחשים נשמעו ודגדוגים נחוו. אם קירבת את האוזן למרחק הנכון. / ותלוי כמה רחב הוא הסדק כדי שעולמות נוספים ייבראו מתוכו. / גם ענקים וגם גמדים שכנו במעמקי הסדק, גם ישועה וגם האופל. / עכשיו אני יודעת כשנבקע סדק, גם בית הוא יכול למוטט. / ומה יותר מאיים או מבטיח, מסקרן או מערער, ישר או מפוצץ / סדק באדמה, אדמה יבשה צמאה שסדק יהיה הבטחה חדשה. (בעמוד 28)
******
"שפה פשוטה" - שיר מאת "ליאת קפלן" - משוררת, עורכת ספרי שירה, מרצה ומנחה. (בכריכה הקדמית)
לזכרו של "אודי אבן"
אבן התוהו ואבן הבוהו אבנים. רגע לפני כניסתו אל הבמה הגיבור צועק "שבורק" (חכה רגע) זהו רגע השיא בתיאטרון קאבוקי. / חותך ומלבב גושי חומר, מפריד בין מים למים. / יושבים בבור תחת הבית, יד ימין בפנים הכלי הלח, הסובב שמאל מן השפה ולחוץ, אני שוכחת את ימיני, לשוני דבקה בחכי, מנסה לנשום / פורצלן הרגע גמיש, משיש, שביר, אור חודר אותו, חושך דר בתוכו. / "אודי" כותב. משקיע דגן בפורצלן, חלקי קמה, שבולים, שלף. הפיתוי לעבד עם מה שנותר: יבש, קצוץ, פורה לשעבר, מה שישרף יותיר חללים בכלי / מנסה בחומר, לומד מה שאפשר מן הכישלון. הורס ומתחיל שוב ושוב, חוליה אחר חוליה. / מדברים בשפת הכלי, משתפלת, רכה בתנועת האבנים, מתמוטטת אל החוץ. / הכלי הוא הכל, כל האדם לא כלום.
*********
על "שפה" מאת "יגאל פת-אל - עמוד 45 - יושב ראש האגודה הישראלית לאסטרונומיה ומנהל מצפה הכוכבים ב- גבעתיים : ההמצאה הגדולה ביותר של המין האנושי. אחת התעלומות הגדולות ביותר במדע ההתנהגות היתה ונותרה כיצד תינוק בן יומו מסוגל לבנות לעצמו את כל ההיגיון השלם והמובנה של השפה מקטעי מילים שהוא שומע סביבו בניגוד לשפה המילולית, שאותה יש לתרגם מתרבות לתרבות. שפת הגוף היא אמצעי התקשורת הבסיסי ביותר בין בני האדם ואולם שפת הגוף אינה יכולה לתאר אירועים מופשטים ומורכבים מעבר לתחושות, ולכן נוצרה השפה המורכבת, בעלת ההיגיון שנגזר כנראה מהיותנו חלק מהטבע. השפה היא קוד בעל היגיון אוניברסלי, ויכולתנו לתאר באמצעות הלשון כל אירוע בטבע היא אולי העדותשהשפה היא הכרח של מיננו התבוני. השפה אמנם שונה ממדינה למדינה וממחוז למחוז, אבל ההיגיון שמאחורי כל השפות דומה.
בחוברת 12 בכתב עת לאמנות הקרמיקה, אביב 2005, לא הופיעו שירים. כל החוברת על "חומרי גלם לגופי חומר" "אנגובים וסליפים" "חומרי גלם להרכבת זיגוגים" "יסודות , תחמוצות וצירופי חמרים שמשמשים בקרמיקה, - כולם - מאת "אתי גורן". בעמוד 39 - על חשיבות "בטיחות בעבודה עם חומרים" מאת "לירז זיו" ועוד....
השבמחקבחוברת 9 אביב 2004 העורכת "שרה הקרט" דנה על מקורות ההשראה של האמן? מאין הוא שואב את רעיונותיו? מי ומה משפיעים עליו? שאלות סבוכות אלה הן אחרות מני רבות שמעסיקות תדיר את הצופה, את המתבונן ביצירה מכל תחום שהוא. האמנים המובאים בגיליון זה, בינלאומיים וישראלים, פותחים לנו צוהר אל עולמם הרוחני והתרבותי, ודרכם נתוודע אל מעגלי התעניינות משותפים להם ואל דפוסי חשיבה שמשמעותיים להם ולכולנו... מבין הכתבות : "קומקומים כאמירה" מאת "רווית לצר". "הקרב על המילקי" מאת רויטל בן-אשר פרץ. על תערכה - סעודה מטרידת לב שערכו מגדלנה חפץ -אמנית קרמיקה ו- רוחמה וייס - חוקרת תלמוד. ועוד
השבמחק