"הכלה הנצחית/רומן" ל- "יצחק אוורבוך אורפז", הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה/בית הוצאה כתר, 1987
בספר שקניתי ביד שנייה - הקדשה - "לאברהם ארנון, בברכה, יצחק א. אורפז, ינואר 88"
חלק ראשון - האילם, העיוור והתרנגולת. /// חלק שני - מרכבת הרפאים של סבתא לבננה. /// חלק שלישי - אדם.
מ-גב הספר: זהו רומאן משוחרר, המעמיד מטאפורה טוטאלית , רבת עוצמה, והדברים ספק קורים, ספק קרו בזמן אחר, ספק סדריו של עולם אחר, זירה פתוחה שמארגן אני-מספר מתוך עצביו החשופים כדי להתמודד עם הפחד מפני האשה הגדולה...אישה בחלון בין הוילונות, פניה לבנים, עיניה הזויות, חתנה האבוד עומד להגיע בכל רגע, ולצידה, או קצת מאחור, במרחק של כשני צעדים, ילד קטן מביט באשה, כנראה אמו, מוכה אימה וציפיה, וקסם, וחרדה, וחוסר אונים - זהו: "דימוי תשתית שלי, הוא בקירוב זה...סבתא לבנה, האם הדמונית...ועמה אהבה גדולה אחת ושנאה גדולה אחת, והשנאה גם היא סוג של אהבה , וגם להיפך...סבתא לבנה היא גם גלגול...שהיא מביאה מין תיקון עולם של היהדות ההיסטורית הנוקמת בצורריה...מתן מימד פסיכולוגי אישי ל"מיתולוגיה" לאומית...הזירה פתוחה בתחום ההתרחשות וצריך שתישאר פתוחה גם בתחום המשמעות.
דוגמה למשפטים ארוכים בכתיבתו של "אורבוך אורפז" - בעמוד 16: ...אני רוצה לומר משהו על העניין הזה, על הלשון. תסלחו לי כי אין לי הרבה, זאת אומרת לשון. ///לא חשוב אם בגלל שדיברתי יותר מדי, או שרציתי, האם רציתי, אם תחפור עמוק לא תוכל שלא להגיע למסקנה שזה לא מוליך לשום מסקנה, זה מובן, ועם זאת, תמיד יש איזה דבר בגרון ובמעיים, איפשהו, שרוצה להאמר, גם אם אתה לא רוצה לומר כלום, רק להפריח טבעות עשן במיקטרת הביתית שלך או סתם לנשום אוויר, זאת אומרת במלים אחרות, מלים אחרות. /// זה תמיד ענין של מלים אחרות, וזה מובן, כמו החופש ושאר הדברים.
עמוד 67 : "...אדם העיר אותי. אין טוב מנמנום טוב. הוא היה מודאג. כמו אישה קנאית לא היה מוכן לסבול שאני נרדם לפניו או מקיץ אחריו. צעקתי: איפה נעלי הבד הלבנות של חילקל שמש? הנעליים הישנות הגדולות והחזקות שהעבירו אותי על פני ארץ השרון ללא פגע, היו על רגלי נכונות לדרך. לא יכולתי לספר על החלום. הלשון קצרה מלספר מי זה חילקל שמש , הנופל בין שתי רגליו היצוקות של סבא הגדול על כס מלכותו, זה הכס ששני אריות וכתר גלופים בו בעץ אגוז, ודודה בלומצי מאחורי המלך מחזיקה בראשו שלא יפול, מדי פעם משחררת יד לגרש זבוב, ואז נופל הראש הגדול עם המגבעת השחורה ודודה בלומצי ממהרת לתפוס אותו, והזבוב שהופרע נוחת אז על עיניה של דודה בלומצי וזה חבל כי אם היה דבר יפה במשפחה, מלבד המקל בעל גולת הכסף של סבא הגדול, אלה עיניה הגדולות של דודה בלימצי, התופסות חצי פניה וכובשות עמך ורק עמך סוד גדול מאוד, שאם חלילה תגלה אותו יישבר הבית בדיוק באמצע. כבר אז התמחיתי בלצפות לגרוע ביותר, למשל שסבא הגדול יתגלה כממזר בן בנו של ארמילוס הרשע שהשחית את זרעו על נקבת האבן. דבר זה לא נתפס במוחי, שבועות הלכתי צעד צעד אחרי סבתא מירלה, שהיא עצמה זרע כשר וישר עד שרה רייזלה של ר' הירש, בנו של הבעש"ט, לראות את התחת החיוני שלה הופך פתאום לאבן. והחפץ היחיד שגיליתי בחדר אחורי בין כורסות עתיקות מראות מנופצות הררי אבק וכיסויים לבנים שהשחירו - סבא על כיסא רם עם כתר ומלאכים, דומם כמו העץ וקצת יותר, כי העץ צירצר בלי הרף תחת משוריהם המנוסים של תולעי העץ הזעירים שטחנו וניסרו ופוררו בלי הרף את כס מלכותו של סבא. ומחג לחג, מפסח לסוכות ומסוכות לפסח, היו נקבים נפערים בכס הרם והיפה, ונסורת צהבהבה כמו חול היתה נושרת על כתפיו ועל ידיו השעונות על המקל בעל גולת הכסף, ועל ברכיו הדוממות...הנה הגענו לנקודה - רק חילקל שמש, מתוך ביטול עצמי, הטיח את ראשו בריצפת העץ שבין רגליו של המלך וצעק: "געוואלד! הוא לא מדבר! הוא לא מביט אלי! תביט אלי!תן סימן! רק סימן, קטן, כזה, באצבע קטנה!..."
על קטע מצמרר בספר - עמוד 170: ...לבנה כקורטיזנית אכזרית...הברון הסיט את הריסים המודבקים על עיניו המכוחלות, אך ברגע שראה את האשה הניצבת לפניו, כיסה את עניו וצעק "לא" - לא לא-" הוא הפיל עצמו על הריצפה והעמיד פני מת. לבנה עמדה שם לפניו בשימלתה של אטקה, השימלה הלבנה שלבשה בליל האונס. והשימלה קמוטה ומוכתמת בדם והפרשות וריר חיות, וקרועה באיזור הירך עד הבירית השחורה, ופנימה עד המיפשעה ושד כחול פיטמה תלוי ונע בין הקרעים, ולבנה אומרת בשלווה קפואה: "אתה עוד לא מת. עוד לא. אני אגיד מתי. אתה מתחיל לראות, ברון?"...וסבתא לבנה, כולה בשרים כחולים קפואים כמו קרח, רוכנת מעליו ובלי בושה מנדה פיטמה כחולה על פניו של הברון לעודדו. "הצעקה ההיא...זה היה...אף פעם לא הייתי טוב בלשמוע צעקות נמשכתי...ידעתי שזו השמלה שלך, רציתי לטבוע בה...". הברון דחק את ראשו כמבקש להיקבר בין ירכיה של לבנה. באצבע מדוייקת השיבה אותו למקומו. לרגע חדל, אך מייד ניסה שוב, עכשיו באיזה ביטחון מתחדש. כאילו מתוך פקעת העצמות המתות הבקיע מקום חיים נסתר. "אבל פחדתי. עוד לא נגעתי באשה. החזקתי ברגליה ולא ראיתי כלום. העולם רעד והתנדנד עלי בגניחות ואנקות, כאילו הייתי חלק מזה . פחדתי לפקוח את העיניים. ורק...מפעם לפעם, קצת פוקח רבע עין ומייד עוצם. אלוהים! זה היה מבהיל! דוקטור פרוזדורוב ומשה בופאלו, שניהם גדולים כאלה, מפותלים עליה ומתחתיה כמו נחשים ענקיים, אי אפשר לומר מי למטה מי למעלה. אני רק נשכתי. אחר-כך, כשהוצאתי את זה מהפה , ראיתי שזה חתיכת אריג מהשימלה שלך, ומאז זה שמור עמי בתוך תיבת זהב כמו שריד קדוש של יזוס כריסטוס..." /// נחזור אחורה, אתה מחזיק ברגליה -" / "את הפה שלה סתמו מייד, אבל הייתה חזקה מן השק שבו סתמו, וזה יצא ביחד עם סילון מכוער של בוץ ודם ו...כמעט התחלתי להאמין ששדים הסתובבו בתוך בטנה...
שלמה שפירא
השבמחקיצחק אורפז* / שלוש נובלות,
שלוש הנובלות בספר: מדרגה צרה, מות ליסאנדה, נמלים
ספרית פועלים, 1972
בספר הקדשה:
לאחי מנחם
מתוך הנובלה: "מדרגה צרה"
שם אשתי מרים וקוראים לה מירי.
מירי אישה נהדרת, ואני עדיין חושב כך ארבע שנים אחרי נישואינו. איך היא נושׂאת את ראשה, האצילוּת הזאת, הניקיון בו היא חוזרת משעות מלאות עבודה בבוטיק שלה. ועוד אומרת לי בשובה, ברוך: "מסכּן שלי. ודאי מת מרעב."
אפשר בהחלט לומר שנישואינו עלו יפה, אני עובד בבית, מתקן הגהות, מתקין לדפוס ספרי-זיכרון, ומירי בבוטיק שלה - "אצל מירי" - במגע נצחי עם אנשים. חיינו שקטים ומסודרים. אפילו מתוכננים. למשל, ילדים. בהחלט כן. שלושה זה לא פחות מדי ולא יותר מדי...
הייתי ביישן במקצת, וכשהעזתי יום אחד באור מלא, אגב עלעול באלבום של ציורים, להחליק את חפצי הדרוך במעלה ירכיה, לְמַה יכולתי לצפות? לדחייה, לעלבון צורב. אריה לא הייתי מעודי. ואמנם, מירי זזה מעלי. אך, למרבה ההפתעה, פרצה בצחוק וצנחה על גבה. ואחר-כך, העצב המתוק בעיניה -
עוד היום אינני בטוח, אם לא פתיל בית-המסחר של שטיח המיטה עם כפתור העופרת שבקצהו - שטיח זה קניתי במיוחד, מלא יראה וציפייה, לקראת ביקורה הראשון של מירי בדירתי - אם לא גדיל קשה זה שהסתבך מתחת לגבה, אחראי לאותה אורגיה של פרכּוסים וצחוק שטלטל את גופה, שעה...
הה! הטירוף של הימים הראשונים! - חלף, מהר, תודה לאל. התחלנו להכניס את העניינים למסגרת...
שעותינו, ימינו שבועינו וחודשינו - מערכות סדורות הן. כל דבר ומקומו הקבוע. זה נותן שקט. זה טוב. טובה שנתם של ישרי-לב, איך שאומרים. מה שמביא אותי לעבודתי כמתקין לבית-הדפוס...
*...אני לא קורא הרבה, בעצם קורא מעט. לפעמים אני מתחיל ספר, מעלעל בו קצת, משתדל לזכור כמה פרטים. בייחוד מן הספרים ש"חובה" (גור שמלר אמר כך ביום ששי) לקרוא פשוט לא להיראות טיפש. לא נעים. לעתים רחוקות אני פותח ספר מאלה שעוד לפני שנים מעטות חשבתי אותם לסוף החכמה. עכשיו אני פותח אחד, בולע משפט, פולט, סוגר. וצחוק בליבי. כל כך הרבה מלים כדי להשאיר אותך בסופו של דבר באותו מקום...
יצחק אוורבוך-אורפז!
29.03.2013
שלמה שפירא
השבמחקלא להתבלבל עם "הכלה הנצחית" בספר אחר - ספר למחבר לא ישראלי:
"נמר השלג" (הכלה הנצחית) ל- "צ'ינגיס(ז) אייטמטוב", רומן / להרוג - זה עניין של רצון, ובמלחמה זו חובה שאין עליה עוררין. ובכל זאת, הכל תלוי במה שתגיד לעצמך: להרוג - לא להרוג ?