בספר הקדשה:
מוקדש
לעורכי-הדין המתדיינים
של אמריקה
מגב הספר:
רומן מתח מרתק...
סטודנט למשפטים מתבקש להעניק ייעוץ משפטי חינם לקבוצת קשישים וכך הוא פוגש את "לקוחותיו" הראשונים...וחברת הביטומ שלהם סירבה לשלם תמורת הטיפולים הרפואיים שהוא נזקק להם...מבין כי חברת הביטוח עשתה עוול לבני משפחת בלק, וכי הוא נקלע לגמרי במקרה לאחת מפרשות הונאות הביטוח הגדולות ביותר שהיו אי פעם...
מ- עמוד 398:
..."יפה. ובכן, מר ליפקין, אנא אמור למושבעים כמה פוליסות רפואיות היו בנמצא בשנת 1991."
הוא מהסס ומתחיל לשחק בתדפיס. אנחנו מחכים בזמן שהוא מעלעל, במשך פרק זמן ממושך וכבד, הקול היחיד הוא רשרוש הניירות בחיקו של לפקין.
"פריקת מסמכים" היא שיטה חביבה על חברות ביטוח ועל פרקליטיהן. הם אוהבים לחכות עד הרגע האחרון, רצוי יום לפני המשפט, ואז הם פורקים ארבעה ארגזים מלאים ניירות על סף דלתו של פרקליט התובע...זאת רק ההתחלה. אני מתאר לעצמי שהם חשבו שהם יכולים להופיע כאן הבוקר, לתת לי שבעים עמודי תדפיס, רובם חסרי שחר למראית עין, ולצאת מזה בשלום...
מ- עמוד 486:
...נתיישב במקום שבו לא יוכל אף אחד למצוא אותנו. אני לא פוחד שמא יעקבו אחרי, אבל אני פשוט רוצה שיעזבו אותי בשקט...נמצא לנו עיירת מכללה קטנה, כי היא רוצה ללמוד. היא רק בת עשרים. גם אני עדיין ילד. אנחנו משאירים מטענים די כבדים...אני משתוקק ללמד היסטוריה בבית-ספר תיכון. זה לא צריך להיות קשה. בסופו של דבר, יש לי שבע שנים של השכלה על=תיכונית.
אבל בשום פנים ואופן, לא יהיה לי שום קשר שהוא עם מקצוע המשפט. אני אניח לרישיון לפקוע. אני לא ארשם כמצביע, כדי שלא יוכלו להטיל עלי חובת שירות כמושבע. לעולם לא אשוב מרצון להציג כף רגל באולם משפט...אני נשבע שלעולם לא אחזור.
קטע זה מופיע בבלוג הישן שלי ב- וואלה 2013, ספט׳ 12
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!