שלמה שפירא
חשוב לזכור את המפות שרקמה אמי
מי שקנה לה וקנה לה את המפות בשביל לרקום
כשעיניה בקושי רקמו אור וצל
היה אולי מאהב
או רופא העיניים שרצה שתבוא שוב ושוב לביקור לבדיקה
אז תעניק לו גם הפעם מפה רקומה והוא ה- גיי יעניק למאהבו יין מבקבוק עטוף במפה רקומה חדשה
או קרובת משפחה תחמנית שלא יודעת לרקום ורקמה עם חמותה סוד כמוס ומזימות לחמור ולסוס
בארץ ישראל לא אהבתי, גם לא אשתי, מפות רקומות נוסח עיראק
וכשלימדתי תלמידים בחטיבת הביניים בקיבוץ גליל ים (אז הייתה חטיבת ביניים בקיבוץ)
נחשפתי למפות הבד שרקמו הקיבוצים
גליתי שבקיבוץ ישנו מפעלון עם נולי אריגה ובמפות שנרקמו התאהבתי
עד היום לאחר יותר מחמישים שנה שרדו אצלי שתי מפות
פעם חשבתי להציגם בתערוכת חנוכיות שאספתי.
היו חלומות
בקושי נשאר אותו פופקורן כשנכנסים לסרט
במציאות של היום הכול בשבילי סרט ועוד סרט
בקושי ידי הימנית כותבת היום מה שהיה:
רקמה ויין, מפה וקיבוץ, אם ושיגעונה...
אין אדם שאין לו שיגעון משלו.
23.07.2021
אכן, היו פעם ימים, נותרו הזיכרונות. שבת שלום ומבורכת
השבמחקרחל הדר,
23.07.2021, 8:56
אוהבת לרקום, אנחנו במועדונית רוקמים
השבמחקשושי שיוביץ,
23.07.2021, 8:19
תודה שלמה שרקמת חלום של זיכרונות מבית אמא. גם לי אותן זיכרונות. מפות השולחן הרקומות שאימי רקמה, היו מלאכת מחשבת. את האהבה הזאת היא העבירה לי .כל חופש גדול הייתי רוקמת מפת שולחן עשירה בפרטים ובצבעוניות . כנראה שהשנים ההלו הטביעו חותם עמוק ביצירתיות שבי בעיצוב תכשיטים. שבת שלום
השבמחקהיו נשים שנעצו את כאבן דרך המחט אל הבד. בחוטים הצבעוניים היו יוצרות תמונת עולם חדש, במקום עולמן האפור... "כל תך כיריית תותך". ראיתי תערוכת רקמות כאלה... שבת שלום.
השבמחק