שלמה שפירא
"מלכת הכיתה" ל- "חיימי קיבקוביץ" - סיפורים על פעם ברמת השרון. הוצאה פרטית. איורים: חימי קיבקוביץ, 2014.
הספר מוקדש - "לאמי ולאבי, זיכרונם לברכה - "פרידה ונתן קיבקוביץ" ששרדו את השואה, נמלטו לרוסיה, שםפ נתפסו, הופרדו והוכנסו למחנות עבודה לכמה שנים. אחרי השחרור, חיפש אבי את אמי בכל רחבי רוסיה, ולבסוף איתר אותה ממש במקרה.
התוכן: עיר ילדותי, הסלואו הראשון שלי, העץ של השכן אדום יותר, "לא הייתי סופר אותם ממטר?" - דווקא כן, עץ הדומים שלי, מלכת הכיתה, מי חגג בכלל את ראש השנה, כשהיינו ילדים התעניינו גם בבעלי חיים, פלאפל התאומים, עוד בילדותי אהבתי אנשים זקנים, מקסים שווא או תעלול, פילeטים, מה זה קרמבולה לעזאזל?, לייבהל"ה החלבן-מה לו קשור לביפור הזה בכלל?, שכנות למופת, ניסוי מסוכן, נסיעה ארוכה, הרצח הראשון שלי, וגם האחרון, אוי, זידל"ה זידל"ה, בן לוקל בת - לאן?, זבובים של פעם, אף אחד לא ראה ולא ידע, לוח וגיר, היפנוזה בקולנוע "כוכב", כמה מילים על טלפון שבור, אש - בבקשה, גם זה קורה ברמת השרון, מעשה קונדס-אבל מביך משהו, הולך נגד הזרם, איך שכחתי את מתקן הרחצה לכוסות, מקרה משעשע בדרך חזרה מבית ספר "גורן", מי לא שיחק אז פינג פונג שולחן, הפשע לא משתלם, אולי באמת הייתה לי חולשה לחמורים, חלום רטוב של ילד קטן, והנה משהו שלא ידעתם על מרים סולקין, מה הקשר בין אופניים לרעש, אז איך בכל זאת הגענו לים, החצוצרה שנשתתקה/שקט מנגנים, זה חבר-זה? , אוי זה הכאב, עץ החיים, איזה ילד לא שיחק כדורגל בימים ההם?, כן הייתי ילד מתוק, מעשה בשני חברים ובמטרייה אחת, המורה לציור, זה לא בדיוק..., [הנשק הסודי שלנו (נזכרתי פתאום בכלי הנשק האימתני שהמוח הקודח שלנו המציא. זה היה "תותח-על"...הנסוי לא כל כך הצליח - אי יכולת הצידוד של הנשק הסודי והיה עלינו לפתות את האויב לעמוד בדיוק בנקודה מסוימת, ואת כנראה לא הצלחנו לעשות], ילדותי ברמת השרון, פקח-על או פקח-רגיל, שוחה לי חביבה והמחפורת לתפארת, לא מוצא את עצמי, כשאמרו לי קפוץ... , מערב פרוע ביום כיפור, בלי לערב הורים, העיניים שלי, למי אין זיכרון מיוחד על אביו שמלווה אותו כל חייו?, מנגל או על האש, פעם גשמי ברכה היו לא רק בשביל החקלאים, בעיניו של ילד קטן, יצאתי נקי, חמציצים, זלמן יש לו מכנסיים, סיפור מסריח, פרידות (בכל בוקר בדרך לבית הספר אני נפרד מילדותי הקטנה כמו לב מפעימה.בכל ערב לפני השינה אני נפרד מילדתי הקטנה כמו בבת עין מדמעה) , תחביב מוזר, הימורית ברמת השרון, בריכה פרטית? פעם? , ראיתי את האור, עוד מעט..., בקיצור..., "השמן השמן", סיפור מהבויעדם, לפצח גרעינים היה פעם ספורט לאומי, "אתה תהיה תותחן" , מתלבט עם נשמה, אוי אוי, מה הקשר בין דואר ויצמן לשטן, פרצוף מוכר, חמישים שנה אחרי, איפה הילד? , חומות העיר, הדואר בקצה שדרות ויצמן, "מאיפה אתה בארץ?" ,פגישת מחזור.
"פלאפל התאומים" - עמוד 22 : פעם, אם נסעתי להרצליה, היו לזה שתי סיבות עיקריות: האחת, לראות סרט בקולנוע "תפארת" או בקולנוע "היכל", והשנייה, לאכול פלאפל, לא סתם פלאפל, אלא הפלאפל הכי טוב בכל אזור השרון, לא שחציתי את גבולות המושבה בימים ההם. ואיפה אכלתי את אותו הפלאפל הכי טוב? אצל התאומים. כך קראו להם, "פלאפל התאומים". למה? כי המוכרים היו תאומים, ולא סתם תאומים, אלא תאומים זהים, ולא סתם זהים, אלא זהים תימנים, ולא סתם זהים תואמים, אלא תימנים זהים וחייכנים. אף פעם לא ידעתי מי מהם מכין לי את המנה. האמת, הייתה לי העדפה מבין השניים, אבל ידעתי לזהות בדיעבד, רק כשהמנה הייתה בידי, ואז כבר לא היה נעים לבקש להחליף. בכל מקרה, המנה הייתה חצירת מופת קולינרית, אבל עד שזכיתי לקבל את מנת המושלמת הזאת, נאלצתי להמתין בתור. תור אמרתי? לא היה תור ולא נעליים, אלא להקת זאבים טורפים ומורעבים שהסתערה על דלפק התאומים ביללות, ורק אם שרדתי ונשארתי בחיים, יכולתי להתבונן בחיך קצר-רוח איך מורחים לי מעט טחינה בתוך הפיתה, שלא יהיה יבש מלמטה, אחר כך סלט ירקות טרי ואז כמה כדורי פלאפל רכים ושוב סלט וגם תוספת כרוב כבוש, כדי שלא ישתעמם בפה, ועוד שני כדורים לקישוט בפסגה, ובראש הערמה הססגונית הזאת הניחו פרוסת מלפפון חמוץ ועסיסי...ולסיום הייתי לוקח את מכל הטחינה, שחיכה לכל דורש בצדי הדלפק...איך נראו פניו ובגדיו של ילד רעב אחרי שזלל מנת פלאפל...
"הולך נגד הזרם" - עמוד 66 : המקרה התרחש בכפר הסורי נאסג'. אחרי פציעה קלה בשתי רגליי נלקחתי לבית חולים בצפת בחסות החשכה, בשל ההפגזות. השהות שם הייתה אתנחתא נעימה בימי הלחימה האינטנסיביים - מיטה רכה וצחה, אוכל טעים וחם, ריח סבון באוויר במקום ריח אבק שריפה, אחיות יפות וחייכניות, ביקורי משפחה וחברים מודאגים, בעצם, כל מה שהיה צריך חייל צעיר שהתבגר בטרם זמנו. כעבור שבועיים חזרתי לגדוד, ששהה בנאסדג'. רק שהפעם לא חזרתי בגפי, אלא התלוותה אליי מטרייה שחורה שדאגתי להביא מהבית כדי להקדים רפואה למכה. להזכירכם, מלחמת ההתשה התנהלה בחורף, ובסוריה, החורף חורפי יותר מאשר בישראל...
"חומות העיר" - עמוד 166 : ביום שישי נכנסתי למכוניתי ונסענו יחדיו לסייר ברחובות רמת השרון, באותם רחובות שביליתי בהם את שנות ילדותי, משהו בלתי מובן הניע אותי פתאום לחזור במנהרת הזמן אל המחוזות שעיצבו את אישיותי. המכונית הובילה אותי לרחובות מוכרים - הבנים ובוסתנאי ולוחמי הגטאות ואני מאמין וקהילת וילנה וגם לרחוב "מרחב" שהתגוררתי בו עם משםחתי. אך לדאבוני נשאר רק הרחוב - ב "מרחב" מבטיי נתקלו רק בחומות גבוהות. פעם יכולתי לתור בעיניי ממש לעומק החצרות של השכנים. הכל היה גלוי לכל עין - השסק והתפוח והשזיף ןהקלמנטינה והתאנה והגלדיולה והשושן והאמנון ותמר וכובע הנזיר, ומה לא? יכולתי לטרוף בעיני את המראות המשכרים ואת שלל הצבעים שאף צייר לא יכול היה לבטא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!