שלמה שפירא
"העורבים" ל- "אבירמה גולן", הספריה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאןחד, 2004.
בספר הקדשה - "לאחיותי חנה ונירה באהבה".
ציטטה מ- "אלף-בית דבן סירא" - מפני מה העורב הולך ברקידה? פעם אחת ראה העורב יונה הולכת הליכה יפה יותר מכל העופות. ישרה בעיניו הליכת היונה. אמר בלבו: אלך גם אני כמותה - והיה משבר עצמיו בהליכה, והיו העופות משחקים לו. נתבייש העורב ואמר: אחזור להליכתי הראשונה. בא לחזור ולא היה יכול, ששכח הליכתו הראשונה, והיה כמרקד - ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה.
מנחם פרי : העורבים מתמידים עם אותם בני זוג לאורך השנים, ואינם חורגים מגבולות הנחלה. אבל המטאפורה ההולמת ביותר את הספר תבוא דווקא ממי שמתגלה במפתיע כזר בקן: מן הביצה הערמומית שיבקע ממנה, בין הגוזלים של העורבים, הבן האסופי, בנה של הקוקיה. הוא ימהר להתרחק מן הקן בדרכו אל המרחק הביתי-ידוע, אך יחוש את המשיכה הלא-מוסברת לחזור לקן בשנה הבאה, כדי להעמיד בו את הדור הבא...
מעמוד 60 : בחמש לפנות-בוקר התעוררה ולא הבינה למה. כבר היה אור חיוור בחלון שלה. היא הביטה בשביל שהוביל מהגינה לבית וראתה את דידי חולפת במהירות, ואחר-כך עומדת ליד העיתון במרפסת ולא מרימה אותו ורק מניחה את כף היד על הפה כאילו היא משתיקה צעקה, אבל נעמה לא היתה בטוחה, כי בינה לבין אמה היתה זכוכית עבה. העורבים מבולבלים, ציינה לעצמה, היו כמה ימים חמים, והם כנראה חשבו לקנן ולהטיל ביצים, אבל אחר-כך נשבו רוחות קרות, וגשם הפיל עלים וענפים , והם הבינו מה קרה. התורים, הדרורים, העורבנים, הבולבולים והצופיות מתרוצצים בין עצי השכונה, הומים ומצייצים וקוראים, ומלקטים זרדים ועלים וטחב, להדביק קינים ולהתיישב בהם בנחת ולפלוש זה לקינו של זה ולטרוף זה את ביציו של זה. החסידות נוחתות באלם על פני השדות שמעבר לשטח הבנוי. כל זאת רואה נעמה וחושבת, זה הסדר הרגיל, מה ההתרגשות. למה רק העורבים עושים מהומה. מרחפים בטיסה נמוכה מעל לכביש, מצמרות הברושים אל חוטי החשמל ובחזרה, וצורחים וצווחים כאילו יש להם תלונה. לא נערכת הגרלה כדי לבחור בזוגות שיקננו. לכולם ברור ממי יצמח הבא חזק יותר, עמיד יותר בפגעי הטבע. והזוג הנבחר יודע היטב מה עליו לעשות: הם פותחים באירובטיקה מסחררת, ואחר-כך הם פונים לבנות קן, או לחדש את הקן מן השנה שעברה. בסוף החורף מתיישבת בו הנקבה בדממה ומתחילה להטיל. ואחר-כך קראה נעמי באנציקלופדיית החי והצומח של ארץ-ישראל, שקנה לה סבא דוויד - הנקבה דוגרת ודוגרת, עשרים ואחד יום, והזכר עומד על המשמר. הוא מטפל בה ודואג לה, יוצא להביא טרף, ובשובו הוא מבצע תרגילי מעוף, נחיתות וסקירות זהירות, כדי להסוות את מיקומו של הקן, ולבסוף הוא גולש פנימה בגנבה. אוי לזר שיקרב בימים אלה לקן, אבל העורב האב יודע שעליו להיזהר דווקא מחבריו לקבוצה. בסוף החודש יבקעו הגוזלים, חירשים וסומים וחסרי-אונים ותלויים בהוריהם עד כדי חמלה. ז'ניה לא חשבה שככה יהיה השירות הצבאי של רמי. אילו הוא היה מתחשב בן, היה משרת שנתיים כמו כולם והולך ללמוד עורך-דין, אבל רמי נעלם לה, כאילו בלע אותו הצבא. בטירונות עוד היה מופיע מדי פעם בבית, זורק את הכביסה המלוכלת בכניסה, מתקלח, אוכל משהו, וישן שמונה-עשרה ועשרים שעות בלי הפסקה. ז'ניה, חגורת סינר נקי על החלוק הישן, ניצלה את השינה שלו כד ללוש ולהתפיח בצק שמרים...הילד קם, היה קול פנימי מבשר לה כששמעה מאחורי הדלת הסגורה של מרפסת הכביסה הקטנה, שצבי סגר במיוחד בשביל רמי, כדי שתהיה לו פינה בשביל עצמו ולא יצטרך להצטופף עם אחותו, שמכרסמת עצמה ומרזה מיום ליום מרוב בחינות בגרות שיתחילו רק בסוף השנה...