שלמה שפירא
ט"ו בשבט היום
אל תאיימו לעזוב את הארץ. אל תשתגעו ותמשכו כספיכם מן הארץ. תלחמו בכובד ראש למענכם, למען כבודכם למען עתידכם בכפוף לכבד כל רשויות המדינה לטובת האזרח.
ט"ו בשבט היום שונה מאלה שקדמו לו - רעידות אדמה מסביבנו, הסופה "ברברה" מכה בעצים, משתיקה צרצרים, מחביאה צפרים, מקבצת מכווצת מסכסכת אנשים. והציונות שהיא מעבר פאזה מובהק של עם גלותי הופכת למלחמת אחים כשהיא עוברת פאזה מובהק לעם משוסע שאחד לא יודע להקשיב לשני...
האביב שיבוא אולי ינחם, יהיה פורח וחגיגי.
תִּפְקֵע אִלְשָׁג'ַר, "אִלְחִ'מִס מן שהר שבאט" שהוא "ט"ו בשבט" בעברית ובאנגלית - "Tu bishvat fifteen"
בעיראק קראו היהודים לט"ו בשבט, "תִּפקֵע אִלְשָׁג'ַר" .
"פקע" בערבית קשור לתבואה, אולי בתקופה של ט"ו בשבט החיטה מתחילה לחנוט זרעים "חְבוּב".
כנראה, בכל זאת, העברית היהודית השפיעה על השם הערבי לט"ו בשבט היהודי. כנראה, יהודי בבל שגלו מארץ ישראל לבבל, זכרו את השקדייה וקרוביה שפרחו בט"ו בשבט וראו פקעות ופקעים שנפתחים בסביבות ט"ו בשבט. כך, שהשם "תִּפקֵע אִלְשָׁג'ַר" מימים ימימה. הישוב "פקיעין" (אלבקיעה) חסר תרגום ו- "אִלְחִ'מִס מן שהר שבאט" שהוא ט"ו בשבט בעברית ובאנגלית - Tu bishvat fifteen יכול לעזור להבנת שם הישוב "פקיעין".
לא כמו היום, אנחנו אוכלים פרות כל השנה. בעיראק היו עורכים שולחן גדול עם מפה לבנה. אני זוכר איך אבי וגם סבי, כל אחד בביתו דאגו לכמה שיותר פרות צימוקים גרעינים שקדים וסוגי אגוזים מסוגים שונים, אפילו לא פסחו על אגוז הקוקוס ועל אבטיח ששמרו כמה חודשים במרתף כדי להגיע לשבעים פרות בט"ו בשבט. במשפחתי כל ילד קיבל צלחת גדולה עם כל "נציג" שהיה מונח על השולחן וקראנו לזה "שבח מהאל בצלחת". בישראל אני ורעייתי קראנו לזה "תשבחת בצלחת".
מאחר ובעיראק לא היו שקדיות, הדגש עבר מן השקדייה לדקל שהוא העץ ב- הא הידיעה, שעשׂרות זנים לו בעיראק. אמרו על הדקל " המגדל עץ דקל יאכל מפריו. שמזלנו יהיה "שנאכל פ'וג אִל נָח'ִל כִּל-סנא בלעואפי". אהבו את הפרח "יסמין" בגלל שהפרח כל-כך משכר במראה ובריח. גם אם "יבול הפרח, הוא עודנו מפיץ ריח".
"פקע" בערבית קשור לתבואה, אולי בתקופה של ט"ו בשבט החיטה מתחילה לחנוט זרעים "חְבוּב".
כנראה, בכל זאת, העברית היהודית השפיעה על השם הערבי לט"ו בשבט היהודי. כנראה, יהודי בבל שגלו מארץ ישראל לבבל, זכרו את השקדייה וקרוביה שפרחו בט"ו בשבט וראו פקעות ופקעים שנפתחים בסביבות ט"ו בשבט. כך, שהשם "תִּפקֵע אִלְשָׁג'ַר" מימים ימימה. הישוב "פקיעין" (אלבקיעה) חסר תרגום ו- "אִלְחִ'מִס מן שהר שבאט" שהוא ט"ו בשבט בעברית ובאנגלית - Tu bishvat fifteen יכול לעזור להבנת שם הישוב "פקיעין".
לא כמו היום, אנחנו אוכלים פרות כל השנה. בעיראק היו עורכים שולחן גדול עם מפה לבנה. אני זוכר איך אבי וגם סבי, כל אחד בביתו דאגו לכמה שיותר פרות צימוקים גרעינים שקדים וסוגי אגוזים מסוגים שונים, אפילו לא פסחו על אגוז הקוקוס ועל אבטיח ששמרו כמה חודשים במרתף כדי להגיע לשבעים פרות בט"ו בשבט. במשפחתי כל ילד קיבל צלחת גדולה עם כל "נציג" שהיה מונח על השולחן וקראנו לזה "שבח מהאל בצלחת". בישראל אני ורעייתי קראנו לזה "תשבחת בצלחת".
מאחר ובעיראק לא היו שקדיות, הדגש עבר מן השקדייה לדקל שהוא העץ ב- הא הידיעה, שעשׂרות זנים לו בעיראק. אמרו על הדקל " המגדל עץ דקל יאכל מפריו. שמזלנו יהיה "שנאכל פ'וג אִל נָח'ִל כִּל-סנא בלעואפי". אהבו את הפרח "יסמין" בגלל שהפרח כל-כך משכר במראה ובריח. גם אם "יבול הפרח, הוא עודנו מפיץ ריח".
כמה טוב בחורף שהיה משעמם בבבל בעיראק, מגיע ט"ו בשבט ומפגין קשר להדר הפרח ולטעם הפרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!