המצב עם הערבים ועם היהודים: "נטול פתרון"
הארי ס. טרומן: מזכרונותיו - כרך שני, חלק שלישי, הוצאת "עיינות", תשט"ו, 1956
...אך עם בוא הסתיו של 1946 נראה המצב - כפי שכתבתי אז לאחד מידידי - "נטול פתרון", והוספתי לכתוב: "לא זו בלבד שהבריטים מצליחים הצלחה יתרה לבלבל את המצב בלבול שלם ככל האפשר, אלא שהיהודים עצמם מונעים כמעט כל אפשרות לעשות משהו למענם".
אטלי אישר את קבלת איגרתי, וב-18 באבגוסט 1946 שלח לי תשובה מפורטת יותר, בה העיר כי נתאכזב מאוד שאין אנו יכולים לתמוך בתכנית שהמליצו עליה משלחות המומחים. הוא הביע את התקווה, שמן הוועידה העתידה עם הערבים ועם היהודים "יצמח איזה פתרון, שאף אם יתקבל במלואו על ידי הערבים או על ידי היהודים, מכל מקום אפשר יהיה להגשימו בלי לסכן סיכון חמור מדי את השלום בארץ-ישראל או במזרח התיכון כולו".
הבינותי את מצבה של הממשלה הבריטית. היא ראתה את עצמה נתונה ללחץ כבד בכל רחבי הקיסרות, ללא יכולת לגייס את הכספים או הכוחות כדי מילוי כל החובות המוטלים עליה, ועם זה רצתה לוותר על חלק מועט ככל האפשר של מעמדה כמעצמה עולמית שנים רבות ומליוני לירות הקדישה לטיפוח העולם הערבי, גם כדי להבטיח את נתיב-החיים של הקיסרות, דרך תעלת סואץ, וגם כדי להשיג גישה אל אוצרות הנפט של המזרח התיכון. אפשר היה להבין, שאין היא רוצה בשום אופן לקומם נגדה את הערבים.
הערבים היו בלתי פשרניים לא פחות מן היהודים. הם באו לשיחות השולחן-העגול, שכינסו הבריטים בסוף ינואר 1947, אך לא היו מוכנים להיסוג אף שעל אחד מעמדתם, שארץ ישראל היא ארץ ערבית וצריכה להישאר ערבית.
לכן התמוטטו השיחות...
נשיא ארצות-הברית כמובן אינו יכול לבלות את זמנו בתשובות על התקפות אישיות ועל רמזים מעורפלים. לוא ביקש לעסוק בכך, לא היה יכול להניפנות לשום דבר אחר. אף שהייתי נרגז ביותר נוכח האשמתו הבלתי-מבוססת של מר ביוון, הטלתי עח צ'ארלי רוֹס לפרסם הודעה מתונה מאד ובלתי-אישית בהחלט מן הבית הלבן, ובה הוטעם כי עניין העלאת 100,000היהודים לארץ-ישראל היה אבן-הפינה למדיניותנו הארצישראלית מאז כתבתי את מכתבי הראשון לאטלי באבגוסט 1945.
...ב-18 באפריל 1947,...מר ביוון אמר בבית-הנבחרים, כי "לאחר אלפיים שנות סכסוך אין לראות עוד שנים-עשר חודש כשהייה מופרזת". קשיחות-הלב והזלזול בסבלם של בני-אדם, שבאו לכלל ביטוי בדברים אלה, הולידו אף באנגליה עצמה תביעות נמרצות לפעולה בהקדם.
הארי ס. טרומן: מזכרונותיו - כרך שני, חלק שלישי, הוצאת "עיינות", תשט"ו, 1956
...אך עם בוא הסתיו של 1946 נראה המצב - כפי שכתבתי אז לאחד מידידי - "נטול פתרון", והוספתי לכתוב: "לא זו בלבד שהבריטים מצליחים הצלחה יתרה לבלבל את המצב בלבול שלם ככל האפשר, אלא שהיהודים עצמם מונעים כמעט כל אפשרות לעשות משהו למענם".
אטלי אישר את קבלת איגרתי, וב-18 באבגוסט 1946 שלח לי תשובה מפורטת יותר, בה העיר כי נתאכזב מאוד שאין אנו יכולים לתמוך בתכנית שהמליצו עליה משלחות המומחים. הוא הביע את התקווה, שמן הוועידה העתידה עם הערבים ועם היהודים "יצמח איזה פתרון, שאף אם יתקבל במלואו על ידי הערבים או על ידי היהודים, מכל מקום אפשר יהיה להגשימו בלי לסכן סיכון חמור מדי את השלום בארץ-ישראל או במזרח התיכון כולו".
הבינותי את מצבה של הממשלה הבריטית. היא ראתה את עצמה נתונה ללחץ כבד בכל רחבי הקיסרות, ללא יכולת לגייס את הכספים או הכוחות כדי מילוי כל החובות המוטלים עליה, ועם זה רצתה לוותר על חלק מועט ככל האפשר של מעמדה כמעצמה עולמית שנים רבות ומליוני לירות הקדישה לטיפוח העולם הערבי, גם כדי להבטיח את נתיב-החיים של הקיסרות, דרך תעלת סואץ, וגם כדי להשיג גישה אל אוצרות הנפט של המזרח התיכון. אפשר היה להבין, שאין היא רוצה בשום אופן לקומם נגדה את הערבים.
הערבים היו בלתי פשרניים לא פחות מן היהודים. הם באו לשיחות השולחן-העגול, שכינסו הבריטים בסוף ינואר 1947, אך לא היו מוכנים להיסוג אף שעל אחד מעמדתם, שארץ ישראל היא ארץ ערבית וצריכה להישאר ערבית.
לכן התמוטטו השיחות...
נשיא ארצות-הברית כמובן אינו יכול לבלות את זמנו בתשובות על התקפות אישיות ועל רמזים מעורפלים. לוא ביקש לעסוק בכך, לא היה יכול להניפנות לשום דבר אחר. אף שהייתי נרגז ביותר נוכח האשמתו הבלתי-מבוססת של מר ביוון, הטלתי עח צ'ארלי רוֹס לפרסם הודעה מתונה מאד ובלתי-אישית בהחלט מן הבית הלבן, ובה הוטעם כי עניין העלאת 100,000היהודים לארץ-ישראל היה אבן-הפינה למדיניותנו הארצישראלית מאז כתבתי את מכתבי הראשון לאטלי באבגוסט 1945.
...ב-18 באפריל 1947,...מר ביוון אמר בבית-הנבחרים, כי "לאחר אלפיים שנות סכסוך אין לראות עוד שנים-עשר חודש כשהייה מופרזת". קשיחות-הלב והזלזול בסבלם של בני-אדם, שבאו לכלל ביטוי בדברים אלה, הולידו אף באנגליה עצמה תביעות נמרצות לפעולה בהקדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!