יום חמישי, 10 ביולי 2025

שלמה שפירא: "ח'זקאל" קצין שריון פצוע אנוש שקיבל צל"ש - סיפור מאת שאול גורן מתוך הספר "העולם של אתמול", אנתולוגיה של סיפורים קצרים, כתב-הוצאה לאור,2021/"מ-דוונ-שותה? תה? קפה? אפשר גם תה וגם קפה!

שלמה שפירא

"ח'זקאל" קצין שריון פצוע אנוש שקיבל צל"ש - סיפור מאת שאול גורן מתוך הספר "העולם של אתמול" - אנתולוגיה של סיפורים קצרים, כתב-הוצאה לאור, 2021

מבין עשרות הסיפורים שנשלחו לתחרות, זכו עשרים וחמישה סיפורים להיכלל באנתולוגיה. שלושה סיפורים נבחרו למקומות הראשונים על ידי שופטי התחרות ביחד עם דירוג הגולשים באתר ההוצאה: במקום הראשון "ח'זקאל" מאת שאול גורן. במקום השני "לפתוח בעוד מאה שנים" מאת אמנון ורנר. במקום השלישי "לרוץ לעבר" מאת אפי הלפרין.     סיפורים אלה פותחים את האנתולוגיה, ולאחריהם מופיעים שאר הסיפורים הנבחרים לפי סדר א"ב של שם הסיפור.   לכל מחבר מוקדש דף רקע קצר על אודותיו.

" ח'זקאל " מאת שאול גורן  :  "מ-דוונ-שותה? תה? קפה? אפשר גם תה וגם קפה! רק שלא תצא צמא."    כל ותיקי העיר הכירו את ח'זקאל מ-'פונדק הקציצות', שבהליכתו המהירה והמצחיקה לא היה מתיר לאף אורח לצאת בלי לשתות. אם לא זכה לקבל תשובה היה חוזר שוב ושוב אל שולחן הסועדים עם ה- "מ-דונ-שותה?" שלו. לא היה צריך להיות לקוח קבוע כדי לדקלם את המשפט...בדרכם החוצה היה אפשר לשמוע את האורחים חוזרים על המשפט שהיה נדבק כמו שיר של קרן פלס שמתנגן בגלגל"צ בלי הפסקה. חלקם אף הדביקו למקום את השם "פונדק מדונשותה".       "ניסו" בעל הפונדק, היה נושך שפה ומנסה להתעלם מההערות שהיו נזרקות, כי בכל זאת הפונדק צמא ללקוחות...אחד הלקוחות הוותיקים טען שהמקום הזה הוא פלא, כמו ספינה שחדרו אליה מים והיא מסרבת לשקוע במצולות. לצעירים של היום יש אולי חוצפה וחוסר כבוד, אבל הם אוהבים את הקציצות ולמעשה מחזיקים את העסק חי. איך אמרה לו מרים - "אל תיקח ללב, גם ככה אתה לא יכול לחנך את כולם, תן להם לצחוק קצת, הם לא ילדים רעים, הם רוצים להירגע וליהנות בארוחת צהרים קצרה. חוץ מזה ח'זקאל עושה למקום פרסומת לא רעה"... ניסו היה מתיישב בהפתעה באחד השולחנות של לקוחותיו הצעירים ושולח את ח'זקאל להכין עוד קנקן קפה במטבח. ניסו, מטר ושבעים ס"מ עם קול של שני מטרים ועשרה היה משיג בלי קושי את תשומת לב הסועדים:    "שימו לב כולם, היום זה יום מיוחד אצלנו בפונדק, וביום הזה אני רוצה שכולנו ניתן כבוד לגיבורי ישראל,"...אשמח לדעת האם יש בשולחן הזה, שסועדים בו מיטב בנינו, גיבור ישראל שקיבל צל"ש? אם כן שיעמוד! אל תתביישו, אני מבטיח לפרגן לצל"שניק."..."טוב, אם יש מישהו שאבא שלו קיבל צל"ש? אל תתביישו, חשוב שנכבד את הגיבורים שבזכותם אנחנו יכולים לשבת ולסעוד בנחת בלי דאגות. אפילו נמחא להם כפיים."...כבר שנים רבות שהשאלות הללו נענות בשתיקה רועמת ואף אחד לא נעמד.       ניסו היה מהנהן בחיוך מר, מתאמץ לחנוק את הדמעות בשקיות הקטנות והעייפות שבעיניו  וקורא לח'זקאל שהיה מדדה רגלו הקצרה עם מגש של כוסות קפה.     "הנה תראו, יש רק אדם אחד במסעדה שעומד, בכל זאת יש בינינו צל"שניק, אז תכבדו!".

באוקטובר 73 ניסו היה מילואימניק בחטיבת השריון של אוגדה 36. משוחרר טרי, רק בן 22, שעדיין לא הספיק לסדר את חייו. גיל 22 זה שלב שלא שואלים יותר מדי שאלות וממהרים להתייצב להגנה על המולדת, שלפי הדיווחים המטרידים באותו היום עמדה המולדת על סף חורבן. ניסו מיהר לעלות על הטרמפ שלקח אותו לרמת הגולן, בלי טקסים מיוחדים, בקושי נשיקה לאימא ולחיצת יד לאבא שידו לא פסקה לרעוד. זה היה היום השני למלחמה ובשטחי הכינוס השתררה אנדרלמוסיה מוחלטת. הצבא הגדול והכול יכול של 67 נתפס במערומיו וכל התוכניות האופרטיביות והסדר שהכיר ניסו משירותו הצבאי חדלו מלהתקיים. מיום שחרורו הוא עדיין לא היה באף יום מילואים לכן לא הכיר את היחידה שאליה צוות.לא היה זמן מיותר להתארגנות וכל טנק שהרכיב צוות יצא לדרך כדי לתגבר את הכוחות הדלים של החטיבה שהיו בנחיתות אל מול האויב הסורי...אנשי הצוות המותשים החליטו להישאר בטנק ולנצל כל רגע כדי לישון ולצבור כוחות, בזמן שמפקד הטנק יצא לתדרוך באוהל המח"ט. קראו לזה "ליל הבזוקות". לא על שם המסטיק אלא על שם טילי הכתף הקטלנים שנורו על ידי כוחות קומנדו סוריים אשר הפתיעו את חניון הטנקים. ניסו התעורר ברמב"ם כשהוא חבוש מכף רגל ועד ראש בלי שמץ של זיכרון מאותו אירוע. ריח של בשר חרוך מילא את ריאותיו ולא הרפה ממנו במשך שנים רבות. מאותו הלילה הנוראי נותרו בחיים רק שלושה אנשי צוות הודות לתושייתו של מפקד הטנק, שהגיח בריצה מאוהל התדריכים, והצליח לשלוף אותם מפתח הצריח עד שהטנק החל להתפוצץ מהתחמושת שבבטן הטנק. באותה התפוצצות נפצע מפקד הטנק באופן אנוש, איבד את רגלו ובקושי שרד עקב דימום קשה בראשו...צחוק הגורל היה לפתוח מסעדת בשרים. כל פסיכולוג מתחיל היה ממליץ לניסו להתרחק ממראות האש ומריח הבשר החרוך...

הרופאים לא נתנו ליחזקאל חדד סיכוי לשרוד. הפציעה החמורה בראשו נראתה להם בלתי ניתנת לשיקום. אבל הם לא הכירו את הנחישות ואת העקשנות של הקצין שבלקסיקון שלו לא היה קיים המושג "לוותר". יחזקאל היה עשוי מחומר אחר, וכך לאחר תקופת שיקום ארוכה הוא עמד על רגלו ועל תותבתו וחזר לחיק אשתו המותשת. אישה ששלחה גבר חסון, יפי תואר, חד מחשבה ומאהב מושלם, וקיבלה בחזרה בן זוג נכה עם מוח שמתפקד באופן חלקי. המלחמה תפסה את יחזקאל בתחילת לימודיו בטכניון. מ"פ השריון הוצא ללימודים במסגרת טיפוח קצינים מצטיינים לפני מנויו הצפוי לסמג"ד בגדוד שריון...במשדרים ה'חגיגיים' של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ציינו '10 שנים למלחמה ההיא' ובמהלכם שודרה כתבה קצרה שתיארה את סיפור הגבורה המופלא והטרגי של יחזקאל חדד, מפקד טנקים נערץ שניבאו לו גדולות ונצורות, אבל הקרבה בלתי נתפסת הותירה אותו אדם נכה הספון בביתו המתפורר ומתקשה לתפקד ולתקשר עם הסובבים...ברגע שהכתבת הראתה תמונה של יחזקאל, הקצין היפה לפני פציעתו, ניסו הרגיש כמי שחטף אגרוף בבטן, ..

"מ-דונ-שותה? תה? קפה? אפשר גם תה וגם קפה! רק שלא תצא צמא."     חלפו כבר כמעט 40 שנה מאז שניסו שלף את ח'זקאל מהחדר הסגור. לא היתה שם אש ולא תחמושת מתפוצצת, אבל החדר ההוא היה גרוע מטנק בוער. ובמשך כל השנים הללו ח'זקאל חדד עובד יום-יום בין יושבי הקציצות ובנחישות של קצין שריון מבצע את משימתו ולא מוותר לסועדים, רק שלא יצאו צמאים.

יום רביעי, 9 ביולי 2025

שלמה שפירא: "אמא מתגעגעת למילים" ל- "דודי בוסי", הוצאת כתר, 2006. דרמה קומית משפחתית על זהות ואקסיומות חברתיות בישראל של העשורים האחרונים

שלמה שפירא

"אמא מתגעגעת למילים" ל- "דודי בוסי", הוצאת כתר, 2006. דרמה קומית משפחתית על זהות ואקסיומות חברתיות בישראל של העשורים האחרונים.

לאמא שלי שושנה ולמשוררת אמירה הס. ו- תודה לפרופ' ששון סומך. 

חלק א' -חרם. / חלק ב' - ערס עם אג'נדה . / חלק ג' - אמא מתגעגעת למילים.  / חלק ד' - נחיתה קשה  / חלק ה' - "מפגש רחמים" 2003.

מ- גב הספר : שנים רבות חיכו נזימה ורחמים לילד. אולם כשנולד בנם עובדיה לא בא איש מהם אל המנוחה ואל הנחלה. האם, האב והבן מגוללים את סיפורם בקולותיהם שלהם. הם מתחקים אחרי שאיפותיו הקטנות של רחמים ואחרי רצונו לחיות על-פי תפיסת עולמו הנוקשה מימי נערותו בעירק. השלושה מאיירים את סיפור ילדותו המוגנת של עובדיה ברמת גן. את ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הישראלית בבגרותו ואת מחיר הניתוק המכאיב מהוריו. הם עוקבים אחרי עקירתו של עובדיה לגרמניה, שם הוא מבקש תיקון לחייו ונקמה בחברה שהרחיקה אותו מעליה. אך מעל הכול מספרים השלושה את סיפורה של נזימה, הרעיה הטוטאלית בנאמנותה והאם האוהבת והמסורה. נזימה הבלתי נשכחת שתעשה כל שביכולתה, תקריב כל קורבן, כדי לשמר את משפחתה. 

עמוד 234 - נזימה : אין מי שישמע אותך, נזימה, אין מי שיכניס לך קצת שמחה בלב. בבית ליקק את האצבעות שלו, ושיבח אותך. ואת חשבת זה ירכך את הילד, ירגיע אותו לקראת המנה העיקרית החמוצה שבישל לו רחמים ב"מפגש". איך הכל מתהפך לך נזימה.    אל תברח, עובדיה, אל תחזור לשם, אל תקבור את אמא שלך עצובה, תרכך את הלב שלך, בבקשה, עובדיה, זאת בקשה אחרונה של אמא.                                     עובדיה : יצאתי משם ותפסתי מונית לים. התיישבתי בטיילת, ליד מגדל האופרה הדוחה, והבטתי בכחול הגדול. איך נתתי לזה לקרות? חשבתי, איך נתתי להם לעבוד עלי ככה? היה משהו בדבריו של סמיר שנגע ללבי. מסכן. אני מניח שהניכור שסבל ממנו בארץ השסועה הזו היה גדול בהרבה מהניכור שאני חוויתי כאן. היה בי סוג של הערכה וכבוד אליו. הוא דמות רומנטית או טרגית שחיה כל חייה בגלות. האהבה לאשת נעוריו הציונית הביאה אותו להכות שורש באדמת מריבה חרוכה. דמותה של אמי הבוכייה ודבריו של סמיר המתגעגע לעיר הולדתו הדהדו במוחי. אך למרות הצער של אמי והאמפתיה לסמיר ולסיפוריו, לא התאיידה המרירות שלי מתרמיתו של אבי. בתוכי בעבעו תחושות של כעס, עלבון וחוסר אונים, נתקפתי פחד ורחמים עצמיים...לפתע נשמע פיצוץ אדיר, החריש את אוזני וטלטל את גופי. אנשים התחילו לרוץ ולצרוח בהיסטריה, "פיגוע! פיגוע!". מרחוק הבחנתי בפטריית עשן המתימרת מאוטובוס שגגו נתלש מעוצמת ההדף. רצתי לשם וטיפלתי בנער שזרועו נקטעה. המראה היה קשה. היה לו דופק אבל הוא איבד את ההכרה. הסרתי את החגורה שלי וחסמתי את פרץ הדם מהגדם. אחר-כך מיהרתי אל אישה בגיל העמידה ששכבה על בטנה במרחק כעשרה מטרים מהאוטובוס ההרוס. היא היתה ללא דופק. הפכתי אותה בזהירות וביצעתי בה פעולת החייאה עד שהגיעו הניידות והאמבולנסים הראשונים. עזרתי לשני חובשים צעירים לשאת אותה על אלונקה ומיהרתי לאישה צעירה שישבה על הקרקע. שערה ושולי חולצתה היו חרוכים, זרועותיה דיממו. רכנתי אליה וחשתי שדמי קופא בעורקי. למרות שערה החרוך, הדם על פרצופה והשנים הרבות שחלפו, זיהיתי אותה מיד. זאת היתה רונית, חברתי הראשונה, אהבת נעורי מתקופת השומר הצעיר. אותה רונית שהוריה הפרידו בינינו בגלל מוצאי המזרחי. ידי החלו לרעוד בקצב מטורף. היא היתה בהלם, לא זיהתה אותי, לא ידעה בין ימינה לשמאלה...     רחמים : "נזימה, היה פיגוע בטיילת של תל אביב. תפתחי הדלת ותראי הבן שלך בטלוויזיה. דפקתי על הדלת של הבית-שימוש וצעקתי.    "מה עובדיה, איפה עובדיה, קרה משהו לעובדיה!" היא יצאה משם היסטרית.    "אל תדאגי, נזימה, הוא חי, הוא עזר לפצועים. הנה הוא, הנה הוא," סלמאן הצביע על המסך.

עמוד 262 - עובדיה  - שעה ארוכה הסתכלתי על בית-הקפה שמעבר לכביש. דלת עץ ירוקה ווילון מצהיב הסתירו את שמורת הטבע מהעולם החיצון. תנועת העוברים והשבים היתה ערה, אבל מה כבר אוכל לעשות במקום קטן כל-כך? חוץ מזה, באזור הזה יש כמה חנויות נעליים. התחרות תהיה קשה, חשבתי, אני צריך לחשוב על גימיק מבריק כדי למשוך את הלקוחות של שאר החנויות. "שייסה,"  מלמלתי. ניהלתי אימפריה בגרמניה, למי יש כוח להתחיל הכול מחדש? גלגלתי שם מיליונים, וחזרתי כמעט בלי כלום. לאן אני ממשיך מכאן? לגרמניה אני לא יכול ולא רוצה לחזור, השארתי שם נושים רבים. מבירור שערכתי אצל מתווך הבנתי ששווי החנות של אבי הוא לכל היותר עשרים אלף דולר. זה כסף קטן, אבל זה יכול לעזור. בכסף הזה אוכל להתחיל משהו חדש. אולי בניו יורק, או באמסטרדם.          רחמים - ארגנתי העניין הזה כמו שצריך. לפני שעובדיה נכנס ביקשתי מששון לנגן השירים הכי עצובים בעירקית. אמרתי לו לנגן חזק. חשבתי שעובדיה ישמע אות מבחוץ ואולי הלב שלו יתרכך. ואללה צדקתי. איך שנכנס והתיישב ליד ששון, חיבק אותו ואמר לו להמשיך לנגן - ידעתי שה"מפגש" שלי ימשיך להתקיים עד המוות.       בלילה לחשה נזימה לרחמים, שישב על כיסא לצד המיטה שלכם, שאת אוהבת אותו ושלעולם לא היית מגלה את הסוד שלו לאף אחד. לפני המון שנים הבטחת לו שתלכי עם הסוד לקבר, והנה, את מקיימת הבטחה. ורחמים שלך הסתכל עלייך בעיניים אדומות ונישק לך את היד ומזג לך כוסית של ערק והשקה אותך ואמר לך באוזן מילים טובות ומכובדות. וגם עובדיה, שישב בצד השני של המיטה ולא שמע את הלחישה שלחשת באוזן של בעלך, רכן אלייך ונישק לך את היד ובכה וביקש סליחה על הכול. שמעת את הסליחה הכנה שלו ואיחלת לו הצלחה בלימודי הפילוסופיה וההיסטוריה שהחל ללומוד באוניברסיטה. אמרת לו שאת גאה בו על שירד מעסקי הנעליים ובחר להקדיש את זמנו ללימודים. הבטת בו וידעת שעכשיו תלכי מכאן שמחה, תעלי למעלה עם חיוך גדול בפנים וחמלה וסליחה מלאה בלב. יא ליל, יא נזימה, יא ליל, יא ליל, יא ליל, שמעת את עצמך לוחשת ועצמת העיניים.

שלמה שפירא: "יד אחות" ל- "נאוה מקמל עתיר", ידיעות אחרונות, 2018. המחברת סופרת ומחזאית, כלת פרס זאב לספרות ילדים. ספרה הקודם - "אות מאבשלום"...ואני, כתופרת "הקוסמת באוב", נברתי בכל אלה, קשרתי, הוספתי וניסיתי לרקום יריעה

שלמה שפירא

"יד אחות" ל- "נאוה מקמל עתיר", ידיעות אחרונות, 2018. המחברת סופרת ומחזאית, כלת פרס זאב לספרות ילדים. ספרה הקודם - "אות מאבשלום"...ואני, כתופרת "הקוסמת באוב", נברתי בכל אלה, קשרתי, הוספתי וניסיתי לרקום יריעה. ארבע שנים וחצי נמשכה הכתיבה. ארבע שנים וחצי שהיו מן המרתקות בחיי כסופרת. / נאוה מקמל עתיר, דצמבר 2017

בסוף הספר "מקורות" בשני עמודים וחצי.

בספר הקדשה - "לאלי באהבה"

עמוד 7 : שירה של "רחל" משנת תרפ"ז - כאלה באביב ימותו, אני יודעת זאת...כאלה באביב ימותו - ברכה היא או קללה?

עמוד 9 :  מעולם לא חצתה אופירה את השוק בלילה בדרכה הביתה, אלא בלילה ההוא. תמיד הלכה מסביב בדרכים המוארות. מדוע שינתה ממנהגה, בעצמה לא ידעה, אבל בלילה הזה נשתנה דבר-מה, פעוט לכאורה, ניתן האות ובעוד זמן קצר יתהפכו חייהם של אנשים שעדיין אינם מכירים זה את זה ואינם קשורים זה לזה בשום אופן. וכמו בשעון מכני ישן, שגלגל מניע גלגל מניע גלגל, כך בלילה הזה החלו מחוגי הזמן לנוע קדימה תוך שהם מתקדמים לאחור.

תל אביב בסוף העשור השני של שנות האלפיים. חייהן של ארבע נשים  - סיגי, רגינה, סווטלנה, אופירה בן-נעים  -  שאינן מכירות זו את זו עתידים להצטלב ולהשתנות לבלי הכר. אופירה אינה יודעת עדיין שהסיור בביקור בבית ברחוב בוגרשוב 5א' עתיד להתניע מהלך שיחשוף את הקשר שלה לרחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת, אשר התגוררה בשנותיה האחרונות בעליית הגג של בית זה...שלב אחר שלב תגלה אופירה עד כמה נוכח סיפור חייה המיוסר של רחל בחייה שלה...

עמוד 132 :  שישה חודשים שרחל כאן, חולקת חדר עם מרים, יהודית ויונה. לאחרונה נחלש גופה. לפעמים היא מוותרת על ארוחת הערב, תמיד נרדמת לפניהן בלילות, שומעת אותן משוחחות בחושך ונשאבת אל שנתה הטרופה. זו רק התשישות, היא חושבת. אוגוסט הוא חודש חם ורע. יבואו החגים, יצטלל האוויר ושוב אפשר יהיה לנשום... 

עמוד 211 : כשגילתה סאשא את טעמו של החוץ כבר לא יכלה לוותר. מדי בוקר, אחרי שיצאה סיגי מהבית, היתה חומקת אל הרחוב ומראה לסינילגה פרחים חדשים, קונכיות שבלולים בדשא, גרוטאות שאפשר לעשות מהן דברים. וכל הימים חיפשה את חברותיה, אבל נגה ואחינועם לא הגיעו עוד. ילדים רגילים חוזרים לכיתה כשנגמר החופש...    מוקדם בבוקר פסק הגשם. סיגי יצאה למרפסת. יריעת הניילון שכיסתה על הכביסה עפה ברוח, ועתה הבגדים ספוגי מים. היא ראתה את השלוליות הגדולות שנקוו בשדרה וחשה את צינת היום שעוד לפניה, וכל מה שרצתה עכשיו הוא להיות פקידה. סתם פקידה שיושבת במשרד, לא חשוב איזה, לא חשוב איפה, שתחת שולחנה חבוי תנור חשמלי קטן ושתי ספירלות מחממות את הרגליים, פקידה בבגדי פקידים שיושבת בכיסא של פקידים וזוכה בכבוד של פקידים. אבל אלה חיים של אישה אחרת. והיא? היא תיסע גם הבוקר לספרייה העירונית ותמלא דליים במים, והידיים שעורן התרפט ידיחו אסלות ואריחים...

עמוד 236 : בעלת המכולת הזקנה היתה הראשונה לדעת. ברבע לחמש בבוקר, כשיצאה להכניס את ארגז הלחמניות, ראתה את האמבולנס גולש מן הגבעה עם עוגניה. פני הפיליפינית הבהבו לרגע מתוכו. את עוגניה מוזר היה ששכבה בפנים על האלונקה הקטנה ממידותיה...אכן נכון, כי מהפיליפינית אי-אפשר להוציא מילה. הפעם האחרונה שראתה אותה היתה יותר מעשרים שנה כשבאו יזמי נדל"ן ועוגניה חסמה את כניסתם בגופה העצום. מאז לא שבו.

יום שלישי, 8 ביולי 2025

שלמה שפירא: תמסור לי / שיר

שלמה שפירא

תמסור לי

"תמסור לי" - ביקשו ממני: בבית הספר העממי שיחקו הבנים בהפסקות כדורגל, 

אז נעלתי נעליים גבוהות ושובצתי כמגן - כך ששחקני היריב חששו להתקרב אלי. 

בזמן השיעורים היו בינינו התלחשויות בעל-פה ומסירת פתקאות בכתב אחד לשני,
לא פעם בא המורה וביקש למסור לו את הפתק והמורה היה מקריא מה שכתוב בפתק לכל הכיתה
וכולם צחקו .

עליתי ארצה מעיראק. שם הספקתי לגמור בית-ספר עממי וחצי שנה בתיכון. עוד אז השמעתי קולי עם תודעה עצמית מובהקת.
התשמעו קולי רחוקי שלי - שכאן בישראל קבעו לאחר שנה במעברה שאתחיל ללמוד שוב בכיתה ז'.
הילד/הנער חולק מצב התהוות עם כל הצברים החיים כאן והוא שוב חתלתול בהתהוות לחתול...

"התהוות" בשפה הערבית "ציירורה" שאינה מילה אחת ספיציפית, אלא ביטוי שניתן לתרגמו במספר דרכים בהתאם להקשר  מסוים,
למשל - נישאה, תישכול/תאשאכול,(עיצוב, גיבוש)  תיקון, (יש מילה כזאת בערבית במובן היווצרות,התהוות, התגבשות), צ'והור (במובן הופעה, התגלות, התבהרות), תאטאוור (במובן התפתחות)...

התשמעו קולי באשר הנכם, קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי...אחרון ימי כבר קרוב אולי,

ואולי, לא היו הדברים מעולם, ממרומי שמים עמוסים עננים

יום שני, 7 ביולי 2025

שלמה שפירא: "צ'רצ'יל" (שיעור בגדולה) ל- ג'פרי בסט, תרגמה מאנגלית - כרמית גיא,הוצאת עם עובד, הדפסה רביעית תשס"ה 2005 - הוא גם סבל מן האמונה, כי הוא יודע הכול ואינו זקוק לקריאת תדרוכים

שלמה שפירא

"צ'רצ'יל" (שיעור בגדולה) ל- ג'פרי בסט, תרגמה מאנגלית - כרמית גיא,הוצאת עם עובד, הדפסה רביעית תשס"ה 2005.   

השואה - של היהודים - אינה מוזכרת בספר - רק אזכור קטן - "הלייבור ותנועת האיגודים המקצועיים למדו להעריך את אומץ לבו ואת ראיית הנולד של עמדתו כנגד הנאציזם - לנוכח מינכן ו"ליל הבדולח" היו רבים מוכנים לשכוח את טוניפנדי ואת פרשת השביתה הכללית...

א.ג'.פ. טיילור על צ'רצ'יל - עמוד 189- הוא היה תימהוני, מה שהלם להפליא את מצב רוחו של העם הבריטי. הם קיבלו את התבטאויותיו הרומנטיות, אף כי הם עצמם המשיכו לדבר בלשון פרוזאית יותר. נאומיו היו רטוריים ומחוספסים בעת ובעונה אחת. מקוליי וסלנג של התקופה התערבבו זה בזה, כשם שצ'רצ'יל נהג לפעמים ללבוש פראק, ולעתים קרובות יותר, ללבוש סרבל ימאים נוח יותר, שהזכיר בגדי ילדים.,

תוכן העניינים: רשימת תצלומים, ראשית דבר, לבית הספר בלי חמדה, למלחמה בחמדה, קלמנטיין ובית-הנבחרים, לשכת המסחר ומשרד הפנים, שר הימייה או הלורד הראשון של האדמירליות, הדרדנלים, התאוששות, בולשביקים ואירים, שאלות מזרחיות, שר אוצר מן המפלגה השמרנית, האימפריה והודו, צ'רטוול והיטלר, "וינסטון חוזר", שעתו היפה ביותר, איל מלחמה דמוקרט, "לפעולה היום", אמריקה ורוזוולט, "לפעולה היום", אמריקה ורוזוולט, מבצעים מיוחדים ומתקפת הפצצות, צרפת ודה גול, רוסיה וסטלין, עננים בשמי הניצחון, מסך הברזל, ועידות הפסגה והפצצה, בחזרה לדאונינג סטריט, דמדומים ושקיעה, אחרית דבר, הערות, ביבליוגרפיה, מפתח. 

עמוד 60  :  ...הוא זקף לזכותו בשמחה רבה את האשראי להפיכה אשר העבירה את חברת הנפט האנגלו-פרסית (לימים חברת "בריטיש פטרוליאום") לבעלות ציבורית , מה שאפשר את תחילת המעבר מפחם לנפט כדלק הרגיל של הצי, שינוי אשר לו זו בלבד ששיפר את ביצועי ספינות הקרב, אלא אף הקל במידה רבה על חיי הימאים...

פרק שביעי - עמוד 91 -  "התאוששות" - ["לאחר שלא הורשיתי לפתח תוכניות, הורשיתי לייצור תחמושת."]   לקראת היציאה למלחמה הוא הצטייד באותה החלטיות מהירה ומרעננת והתעלמות מן המחיר...בתוך ארבעים ושמונה שעות הפך מאזרח לחייל...זו לא הייתה תקופה של שירות פעיל במיוחד, אך אחד ההיבטים המעניינים ביותר בה היה חשיפת כמה מצדדי אישיותו הטובים ביותר של צ'רצ'יל, כמו גם כמה מן הגרועים...   בטור סטירי בעיתון "סטאר" : "מר וינסטון צ'רצ'יל חוזר ומרגיש את כוונתו הצבאית הנואשת...מר וינסטון צ'רצ'יל יוצא לחזית. חרדה ובהלה אוחזות באויב...לאחר שמר וינסטון צ'רצ'יל שינה את מסלולי האירועים די הצורך"...

עמוד 265 :  האישור הראשוני שנתן צ'רצ'יל למבצעי פיקוד המפציצים היה נלהב יותר, שכן באותם ימים, ולמשך זמן מסויים, לא היו אמצעים אחרים להוכיח לעם הגרמני כי הוא אינו חסין מפגיעה בתוך גבולותיו, או להבהיר לעמים הכבושים כי הם לא נשכחו לחלוטין. היה לכך ערך רב, אם נגרם נזק של ממש למאמץ המלחמתי הגרמני ואם לאו,..כל אדם בעל השכלה צבאית הבין, כי אין מנוס מגרימת נזק סביבתי, אך הדבר לא נחשב לרציני יותר מן הנזק שנגרם לאזורים אזרחיים בקובנטרי, בלונדון ובערים בריטיות אחרות. אם היתה בכך תרומה להשגת היעדים הבריטיים, זו היתה בכך שככל שניתן להאמין לתחזיות הפסיכולוגיות החובבניות של פיקוד המפציצים, העם הגרמני לא יוכל לעמוד בכך כמו העם הבריטי...אך בה בעת הבין, כי לא יהיה ניתן להגיע להישגים גדולים עד אשר יוכנסו לשימוש גם מטוסי ההפצצה הגדולים, בעלי ארבעת המנועים...אנשי אוויר עצמאים במחשבתם, בהם, ג'ון סלסור, הבינו זה כבר, כי ההפצצות הליליות לקו באי דיוקים כה חמורים, עד כי לא גרמו כמעט כל נזק למאמץ המלחמה של גרמניה...היה צורך לוותר לחלוטין על ההפצצות הליליות, או לשנות את תכנונן. איש לא העלה על דעתו לוותר על הפצצת גרמניה. זו נותרה הדרך היחידה לפגוע בעומק שטחה, בלא לוותר על ההבטחה לפגיעה בכלכלת המלחמה הגרמנית וזה מה שנעשה לגורם מכריע בשיקוליו של צ'רצ'יל עד 1944...

עמוד 290 :  ...אך הוא סירב להאמין שההיסטוריה גם תגזור על ארצם לקבל את עול הקומוניזם. הוא הבין שמנהיג של מעצמה גדולה, שידעה בעת החדשה היסטוריה מחרידה של פלישות ממערב, זכאי לנקוט צעדים למנוע את המשך המצב הזה, ופירוש הדבר בהכרח הגעה להסדרי הגנה עם השכנים באותו צד. אך הוא רצה לאמץ את האקסיומה של סטלין, כי השיטה הפוליטית במדינה משוחררת חייבת להיקבע בידי המשחרר שלה. אלא שכל דיון בנושא זה היה מטבע הדברים מביך, שכן בריטניה וארצות-הברית השלימו עם האקסיומה הזאת כקו מנחה בהתנהגותן כלפי המדינות שהן עצמם שחררו. הדרך היחידה לנמק את הטעננה הזאת היתה במישור האידיאולוגי, בכך שלבריטניה ואמריקה יש זכות לכפות את תפיסת המשטר הדמוקרטי שלהן, אך סטאלין אינו זכאי לכך, משום שתפיסתן היא הטובה, ותפיסתו רעה...צ'רצ'יל כבר יכול להודות ...שהמוצא היחיד היה במבחן כוח, והוא החל לדבר על כך מעת לעת, בחשאי ובנימה נואשת, בחודשי המלחמה האחרונים.

...צ'רצ'יל המשיך להילחם באומץ את מלחמתו על חלקה של בריטניה בברית הגדולה, אך הקלפים שבידיו התמעטו והלכו, ובעניין זה גם בענייני פנים. הוא החל לגלות סימני עייפות ופגם כלשהו בכשרון המשחק.    ויליאם הייטר ציין: "צ'רצ'יל היה עייף ורחוק משיא כושרו. הוא גם סבל מן האמונה, כי הוא יודע הכול ואינו זקוק לקריאת תדרוכים...סטלין ומולוטוב, המתודרכים היטב תמיד, הרבו להציג שאלות מחודדות, וראש הממשלה היה סב לאחור בקושי אל יועציו שישבו מאחוריו ושואל, "ומה התשובה לכך?" לא יכולנו לומר, "אילו קראת את התדרוך שלנו, היית יודע..."

שלמה שפירא: "המאבק לחיים" מאת "אריה יהודה לייביש וווף, הוצאת "מלוא" 2003 /כתיבתו של הספר סיים ב-2000/ על השואה והמאבק לחיים כשנותר לבדו כאוד מוצל מאש

שלמה שפירא

"המאבק לחיים" מאת "אריה יהודה לייביש וווף - על השואה והמאבק לחיים כשנותר לבדו כאוד מוצל מאש, הוצאת "מלוא" 2003. על השנים המאושרות של ילדותו וראשית נעוריו עם עליית הנאצים לשלטון ועל תלאות וגלגוליה של השואה.

מ- גב הספר: כאשר הסתיימה המלחמה, לאחר שש שנים של סבל רב - בגטו, במחנה ריכוז וביערות  - חזר אריה לפולין בדרך בלתי לגלית, הצטרף שם למחנה העקורים ופעל להעברת קבוצות של ניצולים מאוסטריה לאיטליה, בדרכם לארץ ישראל. בשנת 1948 עלה באוניית האצל "אלטלנה" והקים את ביתו בתל אביב. שלושים ושש שנה עבד בבנק לאומי לישראל כמנהל בכיר.

עמוד33 : הגטו הוקם - לפי שעה בגבולות מגורי היהודים. החלו השילוחים של צעירים למחנות עבודה, כביכול, שהתבררו לימים כמחנות מוות שתבעו יותר ויותר קורבנות. כמובן שהצטרכנו להסתתר באקציות אלו - שנוהלו בידי המשטרה היהודית.    פסי הרכבת ברוסיה היו רחבים יותר מפסי הרכבת שהיו מקובלים בגרמניה ובאירופה כולה, והיה אפוא צורך להצר את כל פסי הרכבת הקיימים ברוסיה על-פי דרישת הגרמנים. מובן שזאת היתה עבודה קשה ורבה מאוד, ולצורך ביצועה נדרשה קבוצה נבחרת של צעירים יהודים. העבודה נחשבה לטובה ובטוחה, ולצעירים שעסקו בה היה מובטח שלא יילקחו לעבודות אחרות בשל חשיבותה למאמץ המלחמתי. אלא שלהתקבל לקבוצת העובדים הזאת היה קשה מאוד והיה צורך לשחד את מנהל התחנה ביהלומים כדי שאוכל להצטרף לקבוצה. כך התחלתי לעבוד במסלת הברזל...

עמוד 36 : במחנה טרנופול - ...מתחנת הרכבת ב-טרנופול הובלנו תחת שמירה קפדנית ברחובות העיר כאשר משני העברים עומדים הגויים האוקראינים ומסתכלים בנו, קצתם מחייכים וקצתם צוחקים, עד שהגענו לקצה העיר שבו נמצא המחנה המגודר היטב, שנשמר בידי שוטרים אוקראינים חמושים. מפקד המחנה היה ריכרד רוקיטה, קצין בגסטפו בדרגת       אונטרשטורמפירר-ס"ס, שהובא לפקד על המחנה בטרנופול מן המחנה הנודע לשמצה, ינוב, שבלבוב. רוקיטה נהג להשתתף בכל האקציות בערים שבסביבה ולבחור למחנהו אסירים ואסירות צעירים וכך היה המחנה מאוכלס באלפי צעירים בלבד. נכנסנו למחנה והועמדנו בשורות. במקרה עמדתי הראשון בשורה והבחור השני היה צעיר ששמו שמעון שטנגר, שהתיידדתי אתו ברכבת. חיכינו לבואו של מפקד המחנה. והנה בא רוקיטה ומכונת ירייה על כתפו. ניגש אלי ושאל מה מקצועי. השבתי לו שאני נגר ונצטוויתי לצאת מן השורה, גם שמעון שנשאל למקצועו ענה שהוא מסגר, ונצטווה לצאת מן השורה. לאחר שסקר את כל הקבוצה, התעכב רוקיטה אצל האחרון ושאל למקצועו, ולאחר שנענה כי הוא טלפן ציווה רוקיטה גם עליו לצאת מן השורה. כל יתר חברי הקבוצה הועלו על משאיות ונשלחו למחנות עונשין ושם חוסלו כעבור זמן קצר.

עמוד 42 : ביער  -  לפנות ערב הופיע רוקיטה במסדר והצהיר באוזני הנוכחים כי לאיש לא יאונה כל רע עד סוף השבוע. לאחר שהתייעצתי עם שמעון החלטנו שנינו לברוח מן המחנה...בנסיון שני למחרת בבוקר, בזמן חילופי המשמרות, הצלחנו לעקור מן הקיר שני קרשים ובשעה 12:00 כשהתחלפו המשמרות , הרמנו את הגדר ויצאנו מן המחנה והוספנו להתקדם ובדרך סטינו מן הכביש ונכנסנו לשדה תבואה שהסתירה אותנו וכך הגענו אל היער. עלינו על שביל שרוחבו כמטר והתרחקנו מן הכניסה ליער. לאחר הליכה מהירה של כשעה התפצל השביל לשני כיוונים  והיה עלינו להחליט איך להמשיך. החלטנו לבחור את הכיוון בעזרת הטלת מטבע. ואכן זו היתה סייעתא דשמיא, שכן השביל האחר הוביל לאחוזה ששימשה מקום נופש לצבא הגרמני מהחזית. ככל שהעמקנו אל מעבה היער כן נעשתה הצמחייה צפופה וגבוהה יותר...לקראת ערב ראינו מרחוק בקתה קטנה. כשקרבנו לשם בזהירות, ראינו איכר עומד בפתח ביתו. האיש שאל אותו אם באנו מן המחנה, הציע לנו להוסיף ולהעמיק אל תוך היער ונתן לנו בקבוק חלב...

יום ראשון, 6 ביולי 2025

שלמה שפירא" "חאלד חוסייני" - "קולות מן ההרים", הוצאת "מטר", מאנגלית - צילה אלעזר, 2013

שלמה שפירא

"חאלד חוסייני" - "קולות מן ההרים", הוצאת "מטר", מאנגלית - צילה אלעזר, 2013.

בציטוט ג'לאל א-דין רומי, המאה ה-13 - "הלאה, מעבר לטוב ולרע, יש שדה.  אפגוש אותך שם."

בספר הקדשה: ספר זה מוקדש להאריס ולפארה, שניהם הנור שח עיני, ולאבי שהיה מתגאה.

מגב הספר: קשר יחיד במינו נרקם בין האח עבדאללה בן העשר לאחותו פארי בת השלוש - יתומים מ- אם בכפר אפגני על תהפוכות החיים האיומות של שניהם ושל אנשים רבים כל כך. בעלילה - משוררת יפיפיה ונועזת שחיה על הקצה, גבר שמאוהב בסתר בגבר אחר, ילדים שנמכרים כאילו היו סחורה, אהבות בלתי אפשרויות, רוע לה בלתי נתפס ולעומתו חמלה אין סופית. יש בספר מארג יחסים סבוך בין הורים וילדים, אחים ואחיות, בעלים ונשים וחברים שהם, לפעמים קרובים מכל אלה....העלילה עוברת כמו הד מקאסול שבאפגניסטן לפריז, לסן פרנסיסקו ולאי היווני טינוס...

עמוד 77 :  השבח לאללה ריבון העולמים הרחמן והאהוב  - אני יודע שלא אהיה עוד כשתקרא את המכתב הזה, מר מרקוס, כי כשנתתי לך אותו, ביקשתי שלא לפתוח אותו אלא לאחר מותי. הרשה לי לציין כעת איזה עונג היה לי להכיר אותך במשך שבע השנים האחרונות, מר מרקוס. אני כותב את הדברים האלה ובתוך כך חושב בחיבה על המנהג שעשינו לנו לשתול עגבניות מדי שנה ושנה, על ביקוריך בבקרים במעוני הקט לתה ולשיחה קלה, על השיעורים בפארסי ובאנגלית שהחלפנו. אני מודה לך על ידידותך, על התחשבותך ועל העבוגה שקיבלת על עצמל לעשות בארץ הזאת, ומקווה שתמסור את הכרת התודה שלי גם לעמיתיך טובי הלב, בייחוד לידידתי גברת "עמרה אדמוביץ" שבורכה במידה כזאת של חמלה, ולבתה החמודה רושי

עמוד 78 :  ...הכרתי אותה ב-1949, בשנה שהיא נישאה למר ואדאטי. באותה עת כבר עסדתי אצל סולימן ואדאטי, לאחר שעברתי לקאבול משאדבאג, כפר מולדתי. בשנץ 1946, לפני כן עבדתי שנה במשק בית אחר באותה שכונה. נסיבות עזיבתי את שאדבאג אינן משהו שאני גאה בו, מר מרקוס. ראה בכך, אפוא, את הראשון שבווידוויי, כשאומר שהרגשתי מחנק מהחיים שהיו לי בכפר עם אחיותי, שאחת מהן הייתה נכה. אינני גאה בכך או חושב שהדבר פוטר אותי מאשמה, אבל הייתי צעיר, מר מרקוס, להוט לכבוש את העולם, מלא חלומות, צנועים ומעורפלים ככל שהיו, וראיתי את נעורי דועכי, ואת אפשרויותי לעתיד מצטמצמות והולכות, לפיכך עזבתי, כדי לעזור בפרנסת אחיותיי, נכון, אבל גם כדי להימלט.

עמוד 312 :  שבועות אחדים לפני חג המולד קיבלנו מכתב ממדלן. הצלומים התארכו בגלל עיכובים בלתי צפויים...אז לוח הזמנים שלנו קצת מתעכב, כמו שאומרים. עיכוב כזה שמקנה לנו זמן ללטש עוד קצת את התסריט, היה יכול להיות מבורך, אילולא היתה משמעותו שלא נוכל להיות יחד כפי שקיוויתי. אני ממש הרוסה מזה, יקיריי. אני מתגעגעת אליכם בכל לבי, בייחוד אלייך תאליה, אהובה שלי. אני יכולה רק לספור את הימים עד מאוחר יותר באביב, כשהצילומים יסתיימו ונוכל שוב להיות ביחד, אני נושאת את שלושתכם בלבי כל דקה בכל יום.

עמוד 350  :  אבל עד אז, המפלט היחיד היה להרפות את אחיזת הרסן בדמיוני. מפעם לפעם הייתי מוצאת את עצמי חושבת על ג'רמי ווריק שלמד איתי מתמטיקה. לג'רמי היו עיניים כחולות נוקבות ושיער מקורזל אפור של בחור לבן, והוא היה דיסקרטי ומהורהר. הוא ניגן גיטרה בלהקת חובבים...ג'רמי ואני, אם היו לו בכלל שמץ כלשהו של מודעות לקיומי, הוא לא נתן שום רמז לכך. מה שהיה, למעו האמת, רק לטובה, מפני שכך יכולתי להעמיד פנים שהסיבה היחידה שלא נוכל להיות ביחד היא שפשוט לא מצאתי חן בעיני...

יום שבת, 5 ביולי 2025

שלמה שפירא: "דרך המשי" ל- "צור שיזף", ידיעות אחרונות, ספריית מסעות 1993 /...למלון סמרקנד...תחושה של מקום לא אישי המופעל בשביל תיירים והכסף שהם מביאים. סוציאליסטים למוד ומטבע זר לחוד"...

שלמה שפירא

"דרך המשי" ל- "צור שיזף", ידיעות אחרונות, ספריית מסעות 1993

בספר הקדשה: מוקדש לאבי, פרופ' שמעון אפלבאום

תוכן העניינים: סיבוב ראשון, ארגון מחדש, דרך הכסף, אלוהים מגיע לסיני, נסיגה והתארגנות, ירח מלא באיסטנבול, אלכסנדר ואסיה, קפדוקיה, שליחו של השטן, ג'ורג'יה, גמסחורדיה, אזרבייג'ן, באקו, גמלים, בוכרה, חיווה, שוויון הסתו, ירח מלא בטשקנט, בסמצ'י, חלומות טורקיים, עמק הסוסים, מזל של גנבים, הרים וסוסים שמימיים, קשגריה, הדרך הבודהיסטית, פינדי, המונגולים הגדולים, צ'נדרהגופטה ואלכסנדר, מוג'הדידין, שודדים על דרך המשי, דון הואנג, שיאן, העיר האסורה, קוף, קואנג דונג, מפתח (מעמוד 402-425).

מעמוד 212: שוויון הסתיו : המונית נסעה לתוך סמרקנד. תנועה זורמת, רחובות עולים ויורדים . בתים קטנים. המונית נכנסה לתוך אחת מהסמטאות, מתפתלת בין בתים נמוכים  מוגנים על-ידי גדרות עץ גבוהות ובהן שערים תוחמי חצר. עצי תות וצפצפה הציצו מעל גדרות גבוהות, עליהן טיפסו גפנים. כנסייה הצליבה צלב. המונית ניתרה על אבק הדרך, והורידה את הבחור הצעיר שישב לידי במטוס שאותו הטיס טייס בוכרי חבוש משקפי-שמש.. מלון "טוריסט" - מלון לאזרחים סובייטים, לא לזרים. הנהג יצא מסבך הסמטאות, עלה על אחד מהכבישים הרחבים ונסע בהם. עיר ממש. יש ערים שאתה נכנס אליהן ועובר זמן עד שאתה עומד על מקומו של המרכז ועל מקומה של העיר. סמרקנד, כמו לונדון, ניו-יורק, אתונה, פריס או תל-אביב.היתה עיר מרגע הכניסה. אולי היו אלו השדרות הרחבות, שלא היו רחובות מדי. הבתים בני כמה מאות השנים, העצים שצמחו לגבהים מעל הבניינים. כיפות המדרסות והמסגדים הכלולות. סמרקנד, 2500 ויותר. בירתו של טימור הצולע והשושלת הטימורידית שצבאותיה הגיעו להודו בדרום, ל- שוליה של סין במזרח ולחומות דמשק במערב. 150 שנה אחרי ג'ינג'יס חאן, סמרקנד לב הבירה הנפלאה מכולן, מרכזה של אסיה, בירת בשאח מוחמד עלא א-דין, שהגיע לג'ינגס ב-1220. היו בעיר ספריות נפלאות, שווקים, ארמונות פאר, וחיל מצב שמנה 100000 גייסות. אלא שברגע ששמע ג'ינגס כי השאח מוחמד נמלט מהעיר, זנח את המצור ויצא לרדוף את השאח שנמלט לים הכספי. סםרקנד נפלה, חוסכת מעצמה את גורלה של בוכרה שחומותיה נהרסו ומחסניה נבזזו על ידי המונגולים.             

"אני אשלם." "דולרים?" "לא, רובלים." "אין חדרים. תנסה במלון סמרקנד."יצאתי אל הרחוב והרמתי יד. מונית שמטה אותי בפינת שדירה רחבה, שדירת לנין. חציתי בין העצים הגבוהים למלון סמרקנד. תיירים עלו וירדו במדרגות. המלון העביר את התחושה שחסרה במלון "טוריסט". תחושה של מקום לא אישי המופעל בשביל תיירים והכסף שהם מביאים.             סוציאליסטים לחוד ומטבע זר לחוד"...

עמוד 214 : ב- 711 לספירת הנוצרים, 81 שנים לעליית מוחמד, חצו הצבאות את האוקסוס, מונהגים על-ידי קוטייבה איבן מוסלים. הוא חצה את האמו-דריה לא רחוק מהמקום בו חצה אלכסנדר הגדול, נע על דרכי המסחר הגדולות מזרחה, לוכד את בוכרה, את חיווה ומגיע לחומות סמרקנד, מרקנדה המופלאה, ביותר של סוגדיאנה. הסוגדיאנים שאגו מהחומות הכבירות אל הערבים הנקהלים למרגלותיהם שהם מבזבזים את זמנם, הם צעקו מהחומה שמצאו בכתב-יד קדום שאת העיא יתפוס אדם הנקרא אוכף הגמל. קוטייבה הוא אוכף הגמל בערבית. מרכז-אסיה הפכה לערבית, אם כי יעברו עוד כ-300 שנים עד שיהפוך האזור למוסלמי, מאסלם את תושביו הזרטוסטרים והבודהיסטים . היהודים שומרים על דתם. בנימין מטודלה, סביב 1170, מספר על סמרקנד שבה 50000 יהודים...     "מה אתה עושה פה?" שאל הפרופסור. "דרך המשי, ויהודים לאורך דרך המשי. כמה יהודים יש בסמרקנד?"   "15000. רוב היהודים הגיעו לפה לפני 250 שנים. אמיר בוכרה אסר עליהם לעבוד במקצועות שלהם אלא אם כן יתאסלמו, ולכן היגרו לסמרקנד."   ...

עמוד 218: ...עולה על רחוב טשקנט, המדרחוב המוליך מכיכר רגיסטן צפון-מזרחה, את תל העיר הקדומה והיציאה לכיוון טשקנט. קיוסק עם קלטות מוסיקה ווזבקית השמיע מוסיקה. המוסיקה דמתה לשיר הנחליאלי של מתי כספי. רכשתי קלטת אוזבקית. המוסיקה כמו הדת, נפרשת על פני צפון-אפריקה ואסיה מחופי האוקיינוס האטלנטי ועד לכאן. כנפיו של האסלאם שהתפשט על דרכי המסחר. היהודים הביאו את יהדות ונצרות לרומא ואלכסנדריה על נתיבי הים התיכון. הפחניקים לצפון אפריקה וספרד. הצלבנים על נתיבי המסחר למזרח. הנבטים הובילו את הביזנטים לסיני...

עמוד 226:  ..."מאיפה אתה?"   "תל-אביב,"..."הם אוהבים שיני זהב פה,"אמרתי לזאזא.    אלה לא שיני זהב, אלו כתרי זהב על השיניים. כן הם אוהבים את זה."   צחקתי. מאזרבייג'ן דרך טורקמניסטן ואוזבקיסטן התחלחלתי כל פעם מחדש כשחשבתי על מיליוני השיניים הנעקרות ומיליוני שיני הזהב הנקבעות תחתן בפיות שיחייכו בגאווה. רק כתרים.

יום רביעי, 2 ביולי 2025

שלמה שפירא: "דרך ארץ המשי" ל- "אמנון שמוש", הוצאה לאור "אביב", 2000 / איך אפשר לדעת אישה / נהג טוב זה כמו נעליים טובות / ביקרה ב,משגב לדך" ואין ספק שהיא בהריון

שלמה שפירא

"דרך ארץ המשי" ל- "אמנון שמוש", הוצאה לאור "אביב", 2000

עמוד 5  :  אשר חי שאולוף נולד בערב ראש השנה, וכבר בכך היה אות לטובה, סימן לבאות. אבל אות זה היה כאין וכאפס לעומת הנס המופלא שלא נראה כמותו במקומותינו, וככל הידוע גם לא במקומות אחרים. אשר חי נולד וכל עשר אצבעותיו הקטנות והשמנמנות צבועות, סגול נוטה לשחור, כאילו זה עתה עזר לאביו לצבוע את המשי והכותנה שהובאו לו מהשוק. וזאת לדעת, כפי שכל ילד בשכונה ידע, שאביו ואבי אביו היו ממשיכי השושלת העתיקה והמפוארת של צבעי המשי, ששמרו בקנאות את סוד אומנותם לצאצאיהם בלבד. השמועה יצאה בקהילה, בשכונה ובעיר כולה והיו הבריות מחפשות תירוץ ואמתלא לראות את הנס בעיניהן ולמששו באצבעותיהן. האחד היה משרבב שפתותיו בתדהמה והשני משמיע צקצוק של תמהון מפיו והשלישי נאנח ומגלגל עיניו לשמים ןמלחש: "מה רבו נפלאותיך, השם!" והרביעי שואל וחוקר שמא ואולי והחמישי מניד ראשו בשתיקה מהורהרת וכן הלאה וכן הלאה...היו ששיפשפו פעם ועוד פעם את אצבעות הרך המצייץ להיווכח שאין הצבע יורד. ואלמלא יצאה השמועה מפי רוזה המיילדת בכבודה ובעצמה כשעה לאחר הלידה, ועברה מפה לאוזן בעזרת-הנשים של בית הכנסת "בבא תמא"...הלך האב אצל ניסנוף הצורף וקנה אצלו אונקיה של חוטי כסף ומחצית האונקיה חוטי זהב טהור, צרר אותם ביריעת קטיפה ארגמנית, שנותרה מן הפרוכת שנרקמה לזכר אלטון סבתו, והלך ובא אצל מוסא אליאסוף הרוקם. אמר לו: "הרי לפניך קטיפה וחוטי זהב וכסף, עשה לי כסות נאה לברית המילה...ולא עברה שעה וכבר היו ארבעה נערים רוקמים דגם מופלא...

עמוד 21  :   ...בקצה אולם הנוסעים, בדלפק שלפני האחרון, נראה שלט מודבק בחיפזון, כתוב ביד "אוזבקיסטאן איירווייס"  - בעברית, לטינית וקירילית. ובעברית בלבד גם "טשקנט". היתה זו אחת הטיסות הראשונות של חברת התעופה הזאת בקו טשקנט-תל-אביב...המטוס לא היה מלא. חמש וחצי שעות טיסה. אפשר יהיה לתפוס שורת כיסאות באמצע ולחטוף תנומה...אושי בן-שאול דחף לפניו בשמאלו עגלה עמוסה, בעוד ימינו חובקת את שרה'לה אשתו. פעם ראשונה שהוא נפרד ממנה לחודש תמים. איך יסתדר בלעדיה, איך תסתדר בלעדיו. ההחלטה היתה משותפת, לא בלי התלבטויות, על שני חלקיה: לצאת לשליחות המיוחדת הזאת, ולצאת תחילה לבד כדי לבדוק אם יש מקום לאשה בתנאי הארץ המוסלמית המתפרדת והמתפוררת...איך אפשר לדעת אישה  - כמה מסובך. לדעת מתמטיקה - אפשר. לדעת עברית -אפשר וניתן, בשלימות או כמעט בשלימות, אבל לדעת אישה. קרא את הספר של עמוס עוז ולא זוכר ממנו דבר. "לדעת אישה". שבוע אחרי זה ראה את הסרט "ניחוח אשה" - איזה יופי של סרט...כי מה שווים חייו של גבר בלי הניחוח..והחוח שבאשה...

עמוד 148 :  ... "ככה זה טוב. אבל חשוב שימצא חן בעיניך, כי אתה תלוי בו ולמרבה האירוניה גם הצלחתך תלויה בו. נהג טוב זה כמו נעליים טובות, בכל מקום בעולם. כאן זה הרבה יותר מזה. הוא הקשר שלך עם הארץ הזאת, עם אנשיה, עם פקידיה וחוקיה, הכתובים והלא-כתובים. והעיקר, דרכו ורק דרכו אתה מתגמל, יענו משחד. אתה חייב לפתח תבונה ורגישות בשטח-הפקר זה. אתה מחליט את מי לתגמל, מתי וכמה, הביצוע עובר דרכו, וגם הוא יעשה זאת לא תמיד ישירות, המנגנון המשומן ביותר כאן הוא מנגנון התגמול, שאין לו כללים, מי שלא משתלב בו, חבל על הזמן.".

עמוד 161 :  משעברה מחצית השנה מאז החתונה וצילה לא נתעברה, החלו שתי האמהות מסתודדות ומתייעצות איך יבשרו לה לסטודנטית בת הדור החדש כי הגיעה העת לעשות מעשים...וכבר באה ובישרה להן כי ביקרה ב,משגב לדך" ואין ספק שהיא בהריון. יצאה דאגה מליבן של האמהות ונכנסה לליבה של הבת, שחששה להמשך לימודיה. מכל מקום לא היה עולה על דעתה לדחות את הריונה, לו ציפתה המשפחה בדריכות, שכן גם היא כבעלה היתה בכורה להוריה, וההורים ציפו בצדק לנכדים...   יום הלידה לא היה יום ככל הימים. כמה נסים אירעו באותו היום ועל כן נקרא הבן נסים. אמנם שמו המלא היה עמרם נסים שאולוף. אך השם האמצעי נסים דבק בו מיום לידתו, שהיה לכל הדעות יום של נסים. היה זה בעיצומו של קיץ חם מאין כמותו, באמצע יולי 1927, כשהאדמה רעדה בכל הארץ. בדרך נס ביקרה אותם באותו היום רוזה המיילדת, לבדוק את היולדת ולתת עצות אחרונות לקראת היום הגדול המתקרב...בשעה שלוש אחר הצהרים התחילה האדמה רועדת תחתיהם...כיוון שהכל ישבו עדיין סביב שולחן הסעודה לא נפגע איש...    הגדיל לעשות האב המאושר, שהגה רעיון חדש בנוסף למנהגי המסורת, לשמחת לב צילה אשתו. הוא הציב למראשות העריסה קופת רבי מאיר בעל-הנס והבטיח לשלשל לתוכה את המטבעות הארץ-ישראלים שהוטבעו באותם הימים לכשיגיעו לידיו הגרוש הראשון עם החור, המיל הראשון ומטבע השני-מיל הראשון. ובקופת חיסכון חבויה התחייב לשים למשמרת את הפונט הפלשתינאי (א"י) הראשון, שיגיע לידיו. על השטרות והמטבעות החדשים, הראשונים לציון, קרא בעיתונים.

שלמה שפירא: העיר עכו בשבילי כמעט מוות מצד אחד וודאות חיים מצד שני - סיפור על אצה, Valonia algae.

שלמה שפירא

העיר עכו בשבילי כמעט חוות מצד אחד ו- ודאות מצד שני

העיר עכו בשבילי כמעט מוות מצד אחד וודאות חיים מצד שני - סיפור על אצה, Valonia algae.
בשנת 1968 נסענו במכונית אוניברסיטת תל-אביב לעכו כדי להגיע לאי הזבובים - שרידים של 
קירות אבנים - שנמצא במרחק כמה מאות מטרים ממעגן סירות הדייגים בעכו, כדי לגרד 
מן הקירות הירוקים אצה ירוקה חד-תאית שגודלה יכול להגיע לסנטימטר ויותר.
האצה נבחרה כדי להראות לסטודנטים בקורס פיזיולוגיה של הצמח, איך צמח 
שצריך מלחים עובד כמשאבה למלח - מכניס מלחים ממי הים שריכוזם נמוך 
בהשוואה לריכוז המלחים הגבוה בתוך התאים.
נסינו להשכיר סירה שתביא אותנו קרוב לאי והיו שם עשרות סירות ואף אחד מבעלי הסירות 
לא הסכים. כולם סירבו ולא אמרו מה הסיבה. והנה בא בחור צעיר 
שהסכים לקחת אותנו עם סירתו ל - "אי".
באנו לעכו ארבעה אנשים: צבי גלינקה, אברהם בורבין, סטודנטית שעבדה במחלקה מספר שעות 
בזמנה הפנוי שאת שמה אני לא זוכר, אבל הבנתי שהוריה היו בעלי מכולת 
ברחוב פינסקר קרוב למוגרבי ואנוכי.
כשכולנו על הסירה לכוון האי, התהפכה הסירה בסמוך לו. בורבין שידע לשחות עם כושר גופני טוב 
שחה עד החוף. גלינקה והסטודנטית שידעו לשחות, איך שהוא ניסו לצוף על פני המים, 
אבל לא יכלו להתקרב לחוף. ואנוכי שלא יודע לשחות נאבק 
במים הסוערים, עולה וצולל עולה וצולל וחשבתי לעצמי שהגיעה שעתי למות.
הדייגים על החוף התחילו לצעוק, ולמזלי ולמזל כולנו, שהייתה סירת משטרה 
קרובה למזח, התקרבה אלי במהירות ומשתה אותי מן המים ולאחר מכן את 
גלינקה ואת הסטודנטית.
בסופו של דבר כולנו ניצלנו בריאים ושלמים.
לאחר המקרה הזה, בוטלה המעבדה שעסקה בהכנסה ובצבירת מלחים לתוך התא הצמחי.
כמובן, שהלכתי לבית הכנסת בשבת הקרובה שלאחר מכן לברך את "הגומל"
ואני הייתי בשנה השלישית לנשׂואי עם ילדה בת שנה.
אומרים יש מזל בחיים וצדקו הדייגים בחוף שחיבקו אותי וצעקו רבים לעברי "אללה שמר עלייך".

ד"ר אברהם בורבין 

עם תואר בבוטניקה ותואר רופא
עבדנו יחד יד ביד במעבדה לפיזיולוגיה של הצמח.
איש ענק חובק ידע מכל שטחי המדע
היה ידיד יקר לי מאד.
הסיפור הבא מוקדש לו: נזכרתי באירוע הזה כשהגעתי אתמול ה- 6.04.2017 לעכו 
במסגרת טיול גמלאים מאוניברסיטת תל-אביב.

שלמה שפירא: "ידין דודאי פרופ' - המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע" - ביולוגיה של זיכרונות - אוניברסיטה משודרת, 1986 - ניתן לסייע לבני-אנוש הלוקים בזיכרונם בחיפושיהם אחרי הזמן שאבד להם

שלמה שפירא

"ידין דודאי פרופ' - המחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע" - ביולוגיה של זיכרונות - אוניברסיטה משודרת, 1986

   תוכן: הזיכרון הקולקטיבי והזיכרון הפרטי / כיצד להציץ לתוך המוח בלי לגעת בו / על ריגוש הסתכלות, כלבים וחתולים /  בשבחי הסיכלות / סודותיו של ארנבון-הים / תחנות-מימסר מיניאטוריות / אסוציאציות של חלזונות / בבת-עינו של הארנב / כרוב-שוודי ואיסטרטגיה עקיפה / זיכרונות קצרים וארוכים / על ידיעה משכבר / החיפוש אחרי התבנית / התרנגול ודמות האם / פארטיטורה עצבית / ייצוגים פנימיים וחיצוניים /  זיכרונות אינם קיימים לעד / מראות בהקיץ ובחלום / אחרית-דבר / לקריאה נוספת.

עמוד 19 : באורח כללי, מקובל לסווג תהליכי למידה אצל בעלי-חיים לשתי קבוצות עיקריות: 'למידה לא-הקשרית' משתי צורות: התרגלות וריגוש. ו- 'למידה הקשרית' מסוג 'התניה קלאסית' ו- 'התניה תיפעולית' - אלה שני סוגי ההתנייה העיקריים. ספרות ענפה מאוד נכתבה אודותם. כך קיימות תבניות ניסוי הדירות שניתן ליישמן למחקר הלמידה והזיכרון בבעלי-חיים שונים...התרנגולות הינה צורת הלימוד הפשוטה ביותר המוכרת לנו, ובה לומד בעל-החיים להקטין את עוצמת תגובתו לגירוי חד-גוני ובלתי מזיק...למידה מיוחדת במינה, המתרחשת בשלב מוגדר מאוד בחייהם של בעלי-חיים שונים, הינה "ההחתמה -אימפרינתינג בלע"ז. החתמה הינה תהליך שבו בעל-חיים צעיר לומד לצמצם את נטיותיו החברתיות לעתיד לבוא. תהליך זה נועד, ככל הנראה, כדי לסייע ליצור לבחור לו את בן-הזוג המתאים לכשיתבגר...עופות לאחר בקיעתם מן הביצה מגלים נטייה לעקוב אחרי כל תבנית נעה, שאליה הם נחשפים זמן קצר לאחר הגיחם לאוויר העולם. בדרך הטבע מדובר באימם אך הם יטיבו לעקוב בקפדנות גם אחרי צעצוע נע, או אחרי מדען חמור-סבר, אם יקרה על דרכם ניתן לסייע לבני-אנוש הלוקים בזיכרונם בחיפושיהם אחרי הזמן שאבד להם ראשונה. התרגלות איננה התעייפות.

עמוד 90 - אחרית דבר :  גם האדוק שברדוקציוניסטים לא יטען כי הבנת המתרחש בסינאפסה שבגנגליון-הבטן של אפיליזיה, או חשיפת זהותו של תוצר גן, שהעדרו גורם לזבוב התסיסה להיות אוויל מן המקובל בקרב הזבובים, יבהירו לנו כל מה שמתרחש במוחו של שחקן תיאטרון המשנן לראשונה את המונולוג של המלט. אך מחקר מדעי איננו נוהג לפי הכלל החד של להיות או לא להיות. המדע מתקדם בשלבים. הבנת המתרחש בסינאפסה בודדת יכולה לקדם אותנו לקראת הבנתה של הלמידה ברמות אירגון גבוהות יותר. היא יכולה גם להסביר לנו, כיצד אירועים כימיים ותאיים מכתיבים כללי התנהגות ולהתקדם מן הפשוט אל המורכב יותר. הקו המנחה מחקרים כאלה הוא, שתופעות מורכבות בגוף החי מתבססות על תופעות פשוטות יותר שקדמו להן במהלך התפתחותם של המינים החיים...אין ספק שלא נוכל להבין את כל רזיו של זיכרון האדם אם נסתפק במחקרים של חסרי-חוליות, או אפילו של עכברים. אבל נוכל להבין אחדות מתכונותיו הבסיסיות, שעוצבו במהלך האבולוציה...בינתיים, בטרם יפותחו כלי המחקר המתאימים, שיאפשרו לנו להציץ למוחו של השחקן המשנן את המלט בלי להזיק לו וגם להבין מה מתרחש שם...בעתיד הלא-כל-כך רחוק .

שלמה שפירא: זכרונות - מן האוהל מן הבלוק. מיטת-הברזל והאוהל / מכולת שכונתית בבעלות פרסית / חיזור אחר עולה-חדשה מאיראן

שלמה שפירא

מן האוהל מן הבלוק. מיטת-הברזל והאוהל / מכולת שכונתית בבעלות פרסית / חיזור אחר עולה-חדשה מאיראן

במעברה שמעתי סיפור מן הדוד - אח של אבא - עזרא.  משפחה מעיראק - משפחת דודי - הובאה למעברת-אוהלים-ריקים חדשה לאכסן עולים מעיראק ומפרס. דודי עזרא בחר אוהל וביקש מבנו בן העשר להיות באוהל ולשמור שלא ייתפס על-ידי עולה אחר ודודי הלך להביא שתי מזוודות הברזל שהביא מ-בגדד, מערמת תכולת-העולים ששכבה בשדה אל האוהל. בא גבר ממוצא פרסי, התעלם מן הילד ששמר על האוהל והכניס מיטת ברזל בתוכו להצביע שהאוהל שלו. בא דודי ורואה את בנו בוכה ועולה מפרס באוהל עם מיטת ברזל. כל הסברי הדוד לא הועילו. האיש לא השתכנע מנימוס הוויכוח ולא השתכנע. דודי לקח את מיטת הברזל והוציאה החוצה ותוך כדי הוצאתה, רגלית אחת נשברה מן המיטה. 

בשנות הששים במאה שעברה קניתי על הדרך ממכולת שכונתית שאני קראתי לה "יש לך מזל". בעל המכולת היה איש מבוגר ממוצא פרסי וטעמי דבוריו היו במנגינה פרסית. כל פעם שקניתי משם נזכרתי בפתגם ששמעתי בילדותי "פרסי מדיני ראסק בטאהארי". תמצא שם - קמח, סוכר, מלח, ביצים טריות, תפוזים הרבה ושאר ירקות. לפרסים בישראל יש את השטיח הפרסי שאחד מהם הצביע עליו המוכר שהשטיח היה פעם בארמון השאה באיראן. יהודי פרס עם של סוחרים ויודעים היטב להתמקח על כל דבר.

ואני נער צעיר שהיה באוהל ועבר לבלוק וחיזרתי אחרי בנות שאחת מהן הייתה ממוצא פרסי וכשהיא אמרה "לא" היא התכוונה ומתכוונת.

יום שלישי, 1 ביולי 2025

שלמה שפירא: "אלעזר שטרן" - "משא כומתה - ניווטים בגובה העיניים" - ידיעות אחרונות, 2009/אחת הסוגיות המשסעות את החברה בישראל היא סוגיית גיוס החרדים/על מאגר מוח העצם

שלמה שפירא

"אלעזר שטרן" - "משא כומתה - ניווטים בגובה העיניים" - ידיעות אחרונות, 2009

בספר הקדשה: "להורי, שרה לבית אייזנר ולוי שטרן, לדורית רעייתי ורעתי, ללירון עדי הודיה ועמיחי - שהכל בזכותם.

"אבא קובנר" מצוטט בנושא: "להיות אחד במניין"  - אבא קובנר משורר ממנהיגי הפרטיזנים ממקימי השומר הצעיר וחבר קיבוץ עיו החורש.

איתן הבר - "אלוף אלעזר שטרן אלוף יהודי בצבא יהודי אמר מה שהוא חושב בלי חשבון והוא עשה זאת כלפי מפקדים, ראשי הדרג המדיני וכלפי מוריו ורבניו...הוא הביטוי הנאמן ביותר, הקלאסי, למה שהיתה פעם הציונות הדתית-לאומית.

תוכן: כור מחצבתי, חייל דתי בצה"ל, המסלול, קצינים ללא הפסקה, עדים במדים, אמריקה, חינוך וצבא, רוח צה"ל, כוח ואדם, לדעת להתנתק, ישיבות ההסדר, השתמטות, צבא הצלה לישראל, קצרים בתקשורת, חרדים לגורלם, רק אשר אבד לי קנייני לעד, במקום סיכום: אנשים אחים אנחנו, תודות.

עמוד 8 : הפחד מפני ה"קלקול" בצבא היה ונשאר עצום. אני כותב קלקול במירכאות, כי זו המילה שבני הנוער הדתי נוהגים להשתמש בו בצעירותם, וגם בהתבגרותם אינם נוטשים ביטוי זה. אם זלזלת במצוות או הורדת את הכיפה, התקלקלת. גם אני השתמשתי שנים רבות בהגדרה הזו, עד שיום אחד התריסה בפני יעל וולף, שהיתה ראש הלשכה שלי כשהייתי קצין חינוך ראשי וראש אגף משאבי אנוש: אם להיות כמונו זה להתקלקל, אז אנחנו בעיניכם מלכתחילה מקולקלים! חשבתי על דבריה ואמרתי לעצמי שזהו עוד ביטוי שאפשר היה אולי להשתמש בו בתוך הקהילה שלך, אבל מרגע שיצאת חוצה והשמעת אותו בפני חברים גלויי ראש - אולי העלבת אותם. ואם זה כך, גם מלכתחילה מוטב היה שיימצא ביטוי אחר...

עמוד 281 : אחת הסוגיות המשסעות את החברה בישראל היא סוגיית גיוס החרדים, או ליתר דיוק אי-גיוסם. אני מודה, גדלתי בבית ובסביבה שלא יכלה לסבול את התופעה. אנשים בריאים וחזקים שאינם משרתים בצה"ל? אמהות שבזכותו של אותו "פטור" יכולות לישון בלילה, בשעה שאמהות אחרות מתהפכות במיטתן? הדבר לא נתפס בעיני. אבל מעבר לרתיעה, זאת השאלה מה עושים  מ- רק הכרת ממדי תופעת ההשתמטות החרדית, תחת כנפי "תורתו אמנותו", ומצד השני ייאוש מהתמודדותה של ההנהגה הפוליטית עם האתגר הזה, הביאו אותי לתמיכה בנח"ל החרדי ולסיוע רב למשרתים בו. זאת אף כי במשך שנים התנגדתי לכל חלוקה בצבא ליחידות המוגדרות לפי פלחי אוכלוסייה שונים. אני גם נגד מתן הטבות מפליגות או הסדרים מיוחדים לחיילים דתיים, וזאת מתוך האמונה שבצבא כל אחד מוותר קצת...שיעור הפטור משירות צבאי תחת הכותרת "תורתו אמנותו"  חצה בשנת 2006 את רף עשרת האחוזים מכלל החייבים בגיוס. למעלה מ-50000 צעירים נהנים ברגע זה ממש ממעמד "תורתו אמנותו" ולא משרתים ככלל אזרחי ישראל. סוד גלוי הוא שלא כל מקבלי הפטורים ממיתים עצמם באוהלה של תורה      ....יכולנו לומר שאל לנו לעשות כלום ולטמון ראשינו בחול. החרדים הם קהילה סגורה, אולי גם קצת ענייה, מנותקת מרצון - שילכו הם לגורלם ואנחנו המשרתים ובני המשפחות, הנושאים בנטל, נלך לגורלנו, ולמעשה נוסיף להגן גם על גורלם. כחיילים וכמפקדים, יכולנו גם לפטור עצמנו מנקיטת עמדה בנושא, בחסות האמירה שמדיניות הגיוס אינה עניינו של צה"ל אלא של המדינה. היא זו שאמורה להעמיד לצה"ל את משאביו - בין אם מדובר בממון ובין אם מדובר באנשים...

עמוד 270 : כשנכנסתי לתפקיד קצין חינוך ראשי, היה בכיסי דרך קבע כרטיס "אדי", המעיד על מוכנות לתרומת אברים במקרה של מוות. חשבתי שנכון יהיה להציע לכל חייל בצה"ל לשאת בכיסו את הכרטיס. הדרך הכי יעילה לקיים מבצע כזה אמורה להיות במהלך תהליך הגיוס בבקו"ם...      לא התפלאתי לראות כי בקרב החיילים העומדים להיות לוחמים יש אחוז גבוה יותר של נכונות לתרום (אם אתה תורם - יש לך אופי של תורם).בזכות תרומתם של המתגייסים למאגר מוח העצם, למשל, גדל המאגר בעשרות אחוזים...בשל שאלות של התאמה גנטית, יהודי יכול לתרום כמעט רק ליהודי, ואם כך אנחנו לא רק צבא הגנה לישראל, אנחנו צבא הגנה לעם היהודי - כי המאגר משמש יהודים מכל העולם...

יום שני, 30 ביוני 2025

שלמה שפירא: "העורבים" ל- "אבירמה גולן", הספריה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאןחד, 2004 / מנחם פרי: העורבים מתמידים עם אותם בני זוג לאורך השנים, ואינם חורגים מגבולות הנחלה

שלמה שפירא 

"העורבים" ל- "אבירמה גולן", הספריה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאןחד, 2004.

בספר הקדשה - "לאחיותי חנה ונירה באהבה".

ציטטה מ- "אלף-בית דבן סירא"  -  מפני מה העורב הולך ברקידה? פעם אחת ראה העורב יונה הולכת הליכה יפה יותר מכל העופות. ישרה בעיניו הליכת היונה. אמר בלבו: אלך גם אני כמותה - והיה משבר עצמיו בהליכה, והיו העופות משחקים לו. נתבייש העורב ואמר: אחזור להליכתי הראשונה. בא לחזור ולא היה יכול, ששכח הליכתו הראשונה, והיה כמרקד - ולא עלתה בידו לא הליכה ראשונה ולא אחרונה.

מנחם פרי : העורבים מתמידים עם אותם בני זוג לאורך השנים, ואינם חורגים מגבולות הנחלה. אבל המטאפורה ההולמת ביותר את הספר תבוא דווקא ממי שמתגלה במפתיע כזר בקן: מן הביצה הערמומית שיבקע ממנה, בין הגוזלים של העורבים, הבן האסופי, בנה של הקוקיה. הוא ימהר להתרחק מן הקן בדרכו אל המרחק הביתי-ידוע, אך יחוש את המשיכה הלא-מוסברת לחזור לקן בשנה הבאה, כדי להעמיד בו את הדור הבא...

מעמוד 60 :  בחמש לפנות-בוקר התעוררה ולא הבינה למה. כבר היה אור חיוור בחלון שלה. היא הביטה בשביל שהוביל מהגינה לבית וראתה את דידי חולפת במהירות, ואחר-כך עומדת ליד העיתון במרפסת ולא מרימה אותו ורק מניחה את כף היד על הפה כאילו היא משתיקה צעקה, אבל נעמה לא היתה בטוחה, כי בינה לבין אמה היתה זכוכית עבה. העורבים מבולבלים, ציינה לעצמה, היו כמה ימים חמים, והם כנראה חשבו לקנן ולהטיל ביצים, אבל אחר-כך נשבו רוחות קרות, וגשם הפיל עלים וענפים , והם הבינו מה קרה.     התורים, הדרורים, העורבנים, הבולבולים והצופיות מתרוצצים בין עצי השכונה, הומים ומצייצים וקוראים, ומלקטים זרדים ועלים וטחב, להדביק קינים ולהתיישב בהם בנחת ולפלוש זה לקינו של זה ולטרוף זה את ביציו של זה. החסידות נוחתות באלם על פני השדות שמעבר לשטח הבנוי. כל זאת רואה נעמה וחושבת, זה הסדר הרגיל, מה ההתרגשות. למה רק העורבים עושים מהומה. מרחפים בטיסה נמוכה מעל לכביש, מצמרות הברושים אל חוטי החשמל ובחזרה, וצורחים וצווחים כאילו יש להם תלונה.     לא נערכת הגרלה כדי לבחור בזוגות שיקננו. לכולם ברור ממי יצמח הבא חזק יותר, עמיד יותר בפגעי הטבע. והזוג הנבחר יודע היטב מה עליו לעשות: הם פותחים באירובטיקה מסחררת, ואחר-כך הם פונים לבנות קן, או לחדש את הקן מן השנה שעברה. בסוף החורף מתיישבת בו הנקבה בדממה ומתחילה להטיל. ואחר-כך קראה נעמי באנציקלופדיית החי והצומח של ארץ-ישראל, שקנה לה סבא דוויד - הנקבה דוגרת ודוגרת, עשרים ואחד יום, והזכר עומד על המשמר. הוא מטפל בה ודואג לה, יוצא להביא טרף, ובשובו הוא מבצע תרגילי מעוף, נחיתות וסקירות זהירות, כדי להסוות את מיקומו של הקן, ולבסוף הוא גולש פנימה בגנבה. אוי לזר שיקרב בימים אלה לקן, אבל העורב האב יודע שעליו להיזהר דווקא מחבריו לקבוצה. בסוף החודש יבקעו הגוזלים, חירשים וסומים וחסרי-אונים ותלויים בהוריהם עד כדי חמלה.      ז'ניה לא חשבה שככה יהיה השירות הצבאי של רמי. אילו הוא היה מתחשב בן, היה משרת שנתיים כמו כולם והולך ללמוד עורך-דין, אבל רמי נעלם לה, כאילו בלע אותו הצבא. בטירונות עוד היה מופיע מדי פעם בבית, זורק את הכביסה המלוכלת בכניסה, מתקלח, אוכל משהו, וישן שמונה-עשרה ועשרים שעות בלי הפסקה. ז'ניה, חגורת סינר נקי על החלוק הישן, ניצלה את השינה שלו כד ללוש ולהתפיח בצק שמרים...הילד קם, היה קול פנימי מבשר לה כששמעה מאחורי הדלת הסגורה של מרפסת הכביסה הקטנה, שצבי סגר במיוחד בשביל רמי, כדי שתהיה לו פינה בשביל עצמו ולא יצטרך להצטופף עם אחותו, שמכרסמת עצמה ומרזה מיום ליום מרוב בחינות בגרות שיתחילו רק בסוף השנה...

שלמה שפירא: עיתונות ערבית לא היתה חסרה לעולים דוברי ערבית שהגיעו ל- ארץ-ישראל בארץ-ישראל

שלמה שפירא

עיתונות ערבית לא היתה חסרה לעולים דוברי ערבית שהגיעו לארץ-ישרל בארץ-ישראל 

(רבים בישראל התעניינו בכתיבה בערבית של העולים לישראל. מוצטפא כבהה, למשל, התעניין  בעיתונאים מעיראק וגם על עיתונאים מזרחיים.)

עצירת התפתחות זו, עקירת האליטה התרבותית והאינטלקטואלית והפיכת

רוב פעיליה לפליטים בארצות ערב השכנות השתקפו היטב בחיי התרבות של בני המיעוט

הלאומי הערבי–פלסטיני שנשארו בתחום מדינת ישראל.

אחד מתחומי הפעילות התרבותית והאינטלקטואלית שנפגעו אנושות היה תחום העיתונות.

בכל תקופת המנדט הופיעו קרוב ל– 60 עיתונים, מהם 11 יומונים. לעיתונים אלה היה

תפקיד חשוב בעיצוב דעת הקהל ובגיבוש פניה של החברה הפלסטינית באותה התקופה כמו: 

.Adnan Abu Ghazalah,  Arab Cultural

לאחר שוך הקרבות ב– 1949 , המשיכו להופיע בערבית שני עיתונים שהופיעו גם לפני הקמת המדינה:

אל–אתחאד ('האחדות'), הביטאון של המפלגה הקומוניסטית, וחקיקת אל–אמר ('אמיתו של דבר') בהוצאת המחלקה הערבית בהסתדרות. על אלה נוספו מעת לעת נספחים בשפה הערבית שהוצאו לאור. עיתונות ערבית לא היתה חסרה לעולים דוברי ערבית בארץ-ישראל.

"על- המשמר", עיתונה של מפ"ם - לפעמים, הוציא פה ושם עיתונונים בערבית.

3 - עיתונים דתיים נוצריים שהופיעו בערבית בתדירות לא קבועה.

מייצגים שלושה גורמים בשטח שניסו מזוויות ראייה שונות וממניעים שונים למלא את החלל שנוצר עקב הפסקת הפעילות העיתונאית הפלסטינית ועקירת האליטה האינטלקטואלית מהארץ. העולים ממדינות ערב שכנות (מעיראק וממצרים, בעיקר) היו לעזר רב במאמציהם של הגורמים האלה לבנות מחדש את הפעילות העיתונאית בשפה הערבית. רבים מהמשכילים מקרב העולים היטיבו להתבטא בשפה הערבית בספרים אישיים.

***********

1. על החיים התרבותיים של הפלסטינים בתקופת המנדט ראו: Nationalism in Palestine, 1919-1948 /, New York 1967.   2. על תפקידה של העיתונות בעיצוב דעת הקהל הפלסטינית בתקופת המנדט ראו: מוסטפא כבהא,

***********

את הקווים הרעיוניים של עיתונות זו, ואילו בני שתי הקבוצות האחרות נשאו בנטל ביצוע מדיניות זו והפיכתה לתכנים עיתונאיים כתובים בערבית.

בעיתון אל–יום, הבולט והמתמיד בין העיתונים בתקופת הנדונה, עבד העיתונאי היהודי ממוצא סורי תופיק (טוביה) שמוש

7. מוסטפא כבהא ודן כספי, 'מירושלים הקדושה ועד המעיין', פנים, מרס 2001 , עמ' 48-

8. אל–כּתבּ אל–ערבּיה אל–לתי צַדַרַת פי אסראאיל, 1977-1948. , חיפה 1977 , עמ’ 87-73

 9. שמואל מורה,

10 כמזכיר המערכת בכל שנות הופעת העיתון, ואליו הצטרפו העיתונאים ממוצא עיראקי, עזרא חדד ( 1972-1900 ) ומאיר חדד,

11 נסים רג'ואן,

12. תופיק (טוביה) שמוש ( 1981-1914 ): נולד בחלב שבסוריה, בוגר בית–הספר הצרפתי בעיר, למד שנתיים במכון למשפטים בביירות. בא לארץ בשנת 1934 , בשנים 1960-1937 היה מזכיר המערכת של העיתון חקיקת אל–אמר, ובשנים 1968-1948 — מזכיר מערכת ביומון אל–יום. תרגם מערבית לעברית סיפורירבים והמפורסמים שבהם 'שייח' עלי מאיים' של הסופר המצרי יוסף אדריס, ו'עונת הנדידה אל הצפון'

13. שלום דרויש. (1913)

14. אספּרנס כהן ( 1930 )

15. מוראד מיכאל

16, סמיר נקאש

17. דן כספו כתב עם מוסטפא כבהא ב-2001 בחוברת "פנים" עמ'48 - "מירושלים הקדושה ועד המעיין".

18. תופיק (טוביה) שמוש ( 1981-1914 ): נולד בחלב שבסוריה, בוגר בית–הספר הצרפתי בעיר, למד שנתיים

19. מאיר חדאד ( 1983-1914 ): נולד בבגדאד, סיים בה את לימודי התיכון ועבד בהוראה 15 שנה. בא לישראל בשנת 1951 עבד במערכת אל–יום בתפקיד עורך נספח הספרות. כשהופסקה הופעת העיתון עבד בעיתון אל–אנבאא  וב'קול ישראל' בערבית.

****************************

מוסטפא כבהא ודן כספי, 'מירושלים הקדושה ועד המעיין', פנים, מרס 2001 , עמ' 48 .

"הספרים בערבית שהוצאו בישראל  (1948-1977) /אל–כּתבּ אל–ערבּיה אל–לתי צַדַרַת פי אסראאיל, 1977-1948, חיפה 1977 , עמ’ 87-73

רבים והמפורסמים שבהם 'שייח' עלי מאיים' של הסופר המצרי יוסף אדריס, ו'עונת הנדידה אל הצפון',של הסופר הסודני אל–טייבּ צאלח. הפרטים לקוחים ממחמוד עבאסי ושמואל מורה, תרְאָגִ'ם וַאְאָתְ'אָר פי אל–אַדַבּ אל–ערבּי פי אסראאיל, 1986-1948, שפרעם 1987 , עמ' 127-126 , ומחנוך ברטוב, 'מחלתו הלבנה של משכיל שחור', מעריב, 7 בספטמבר 1973

20. שלום דרויש , ( 1997- 1913)

21. שמואל מורה, (2014- 1932)

22. מוראד מיכאל (1986 - 1906)

23.אספּרנס כהן (2019 - 1930 )

24. נוזהת קצב (1 באפריל 1932 – 21 בנובמבר 2022)

הערה: אשר למטרה הראשונה של העיתון — הגברת השליטה במיעוט הערבי והידוק האחיזה בענייניו — עיתונאים אלה התאמצו לבצע את המדיניות שהתווה בעיקר מיכאל אסף, מייסדהעיתון ועורכו הראשי שנים רבות. איש זה ניהל את אל–יום ממשרדו במערכת העיתון דברבעוד תופיק שמוש, עזרא ומאיר חדד תרגמו לערבית את המאמרים שכתב בדבר או מאמרים שהתפלמס בהם עם כותבי בטאון הקומוניסטים אל–אתחאד או עם בטאון מפ"ם /אל–מִרצאד.


יום שבת, 28 ביוני 2025

שלמה שפירא: מחזורי השינה צצו וצצים באבטלה המחזורית שלנו / שיר

שלמה שפירא

מחזורי השינה צצו וצצים באבטלה המחזורית שלנו

אתמול בערב עם "שי שטרן" מישהי אמרה בהומור "שיראז ונתאז" עושים לי את הגבות. 
הרמתי גבה - מה מבין חמור במרק ירקות, במרק פירות ?
הוודאות מאוד קשה בימינו. עוד יותר קשה כשאני מנסה למצוא שלווה אם עדיין אני חי בה.
בימים אלה צומח ה- "ריג'לה" = "רגלת הגינה" בגינתי 
שאמור לשפר איכות שינתי 
אך אין מי שעוזר לי לישון, גם אין מי שעוזר למערכת חיסוני.

עם שנלחם אנחנו, אינו מוכן למחוק את עצמו,
 כלביא אנחנו - עם של לביאים !
ה- "לביא" סמלו של שבט יהודה. 
"לביא" הוא "אריה" או "גור אריות"
"לביא" - המטוס שלנו.

נזכרתי בידיד ששמו "דן" מקיבוץ לביא שסיים "מאסטר" בביולוגיה במחלקה לבוטניקה באוניברסיטת תל-אביב...
עיריית אשקלון שואלת : " יש אריות בקהל - כמה "אריות" ולביאים" מסתובבים בינינו ? "
אנחנו עם של גיבורי-על !

 
חבל מאוד! 
שבשירת הים שלנו, יש כאלה שמדגישים 
שהעניין היהודי חשוב יותר מהעניין הדמוקרטי 
ויש כאלה 
שמדגישים שהעניין הדמוקרטי חשוב יותר מהעניין היהודי ,
"ואהבת לרעך כמוך" - משלבת יהדות ודמוקרטיה יחדיו. 
מה שהיה הוא שיהיה, מה שנעשה הוא שיעשה, 
אין כל חדש תחת שירת הים שלנו ובמחזוריות השינה שלנו !

יום שישי, 27 ביוני 2025

שלמה שפירא: נערה המבקשת סליחה על דמעותיה / ש י ר ב ר ג ע 369, 10/2008

שלמה שפירא

נערה המבקשת סליחה על דמעותיה

 

באמצע השיעור

הדמעות הפנימיות שניגרו מעיניה עד צואר

היכו בי עצב

בפעם הראשונה אני פוגש נערה נציבית

לא בוכה אך עצובה

בפעם הראשונה אני פוגש נערה

בן-אדם - נערה המבקשת ממני סליחה על דמעותיה .


ש י ר  ב ר ג ע   369,  8/10/2008 02:59

שלמה שפירא: בצביעת חיים את סוכת הנפש /שיר / שיר ברגע 370, 10/2008

שלמה שפירא

בצביעת חיים את סוכת הנפש


בפעם הראשונה
אני פוגש תלמיד שרוצה ללמוד
ולא יכול ללמוד
בפעם הראשונה
אני פוגש תלמיד שרוצה לספר סיפור
ולא יכול לספר סיפור
אך בפעם הראשונה
אני פוגש תלמיד הצובע בצבעים חיים
את סוכת נפשו
עם עצי תמר תמירים וחסונים מסביבה
סוכה שעתידה לפרושׂ חיים העתידים
לסוכך שׂמחה על תקוות האור.

ש י ר ב ר ג ע 370  ,  8/10/2008 03:04

שלמה שפירא: מה צריך להביע הקול הבא / שיר / 8/10/2008

שלמה שפירא

 

מה צריך להביע הקול הבא

 

מה צריך להביע הקול הבא

המבקש שאשלים הבעתו

           שאמצא אמון בשבועתו

           שארעיף יופי בצעדו

           שאשׂכיל דרך בטוחה לעתידו

           שאוסיף חברותה רבה בפנאי שלו...


קודם כל אני מבקש :

ערכון קטנטן - מעט אהבה

לאחר מכן יבואו ערכים גדולים משלימים.


ש י ר ב ר ג ע 372, 8/10/2008 05:39

שלמה שפירא: על "ככון"

שלמה שפירא

על "ככון" 

"ככון שיר השירים"
"ככון כמעט שבת שלום"
"ככון בוועדת ערר למיסוי מקרקעין"
"ככון מבקר מוזיקה ישראלי"
"ככון שדרן רדיו"
"ככון מפרדס-חנה כרכור"

מה שאני יודע 
ש- "כאכי" זה צבע חאקי
ש- כאכור" זה תיאטרון בובות 
ש- "כוואיס" זה טוב מאוד
ש- "כורכי" זה "עגור"

מגיע ל- "ככון" ציון "כוואיס - טוב מאוד"
אדם המנהל אורח חיים דתי.

ב- "טעמי המנהגים" מציינים ב- תשע"ה וב- תשע"ו ...ככון הוא שידליק נר אחד מן זה הנר של יום הכיפורים.

יושב בסתר עליון - "ויהי נועם אדוני אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו" מי יתן ובכל בית-ישראל כוננה (גם בערבית "כוננה" - במובן בהתהוות ו- בהוויה).

"כאן יא מאכאן" - הפייטן "משה חבושה" ישיר לנו "ביתי כוננה"
גם "אללה גאפאראן רחימאן" - אלוהים סלחן ורחמן.


יום חמישי, 26 ביוני 2025

שלמה שפירא: שנת 1979 - "על הסכסוך הערבי ישראלי - אוסף מקורות ומאמרים ומדריך לתלמיד "הוצאת "תל" מעלות - בצוות : ע' מושקוביץ, א' רומברג - בהתייעצות עם : י' הרכבי, י' ורד, י' פורת, א' סלע, י' רואי, י' עילם, ד' שיפמן, ש' שמיר, י' פוקר. הצוות הונחה בעבודתו על ידי הוועדה לאזרחות : ג' כהן - (יו"ר)

שלמה שפירא

שנת 1979 - "על הסכסוך הערבי ישראלי - אוסף מקורות ומאמרים ומדריך לתלמיד "            הוצאת "תל" מעלות - מהדורת ניסוי בצוות  : ע' מושקוביץ, א' רומברג - בהתייעצות עם : י' הרכבי, י' ורד, י' פורת, א' סלע, י' רואי, י' עילם, ד' שיפמן, ש' שמיר, י' פוקר. הצוות הונחה בעבודתו על ידי הוועדה לאזרחות : ג' כהן - (יו"ר).

חלק א': הציונות בעימות עם הערבים.   פרק א : הסכסוך הערבי-ישראלי עד הקמת המדינה.   פרק ב : הסכסוך הערבי-ישראלי לאחר הקמת המדינה.   

חלק ב': דעות והשקפות  של יהודים וערבים בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי.

על - אישים שדבריהם מופיעים באוסף - הפרטים הביוגרפיים.   רשימת המקורות והמאמרים (בציון מקומם בספר)

לקט מפות ורשימת מפות.

הנושא, כפי שעובד באוסף שלפניך, מנסה להאיר בפרספקטיבה היסטורית ורעיונית את הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל ולהביא השקפות ודעות שונות הן של יהודים והן של ערבים לגבי אפשרויות הפתרון של סכסוך ממושך זה.

הערה: החומר נאסף ממקורות שונים: אוספי תעודות, קובצי מאמרים, כתבים, כתבי עת, עיתונות יומית ועוד. 

בעמוד 74 הודעה ביום ו' ה' באייר תש"ח- 14.5.1948 מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ו- הועד הלאומי לכנסת ישראל ו- מרכז המפקד לשרות העם " "גיוס ללא הפסק במשך כל יום השבת על פי היתר מיוחד מטעם הרבנות הראשית - ללא קביעת תקדים - יקיים הגיוס של בני ה-26-35 / שנים 1922-1912, אבות לילדים (כרטיסים ירוקים, אפורים, כחולים) במשך כל השבת. בתל-אביב תפעל לשכת-הגיוס שבסמינר למורות גננות ע"ש לוינסקי, רח' בן-יהודה 193משעה 10 בבוקר עד שעה 5 אחה"צ.     בעמוד 71 מופיעה מגילת העצמאות.

בעמוד 186 :  האסלאם והלאומיות הערבית, מאת עבד אר-רחמאן אל-בזאז / בגדאד 1953, קטעים נבחרים מתוך המאמר:     האם יש סתירה או ניגוד בהיגד "אדם הוא מוסלמי לאומי" או בהיגד "אדם זה הוא לאומן מוסלמי"?...אנשים רבים עדיין מאמינים שהאיסלאם דומה לנצרות או לבודהיזם, היינו שהוא מושתת על אמונות ופולחנים דתיים ועל כללי מוסר ותו לא. אך, למעשה, האסלאם במשמעותו המדויקת הוא סדר חברתי, פילוסופיה של חיים, מערכת של עקרונות כלכליים ושיטת ממשל, וכל זאת נוסף להיותו אמונה דתית במשמעותה המערבית הצרה. כמה מהוגי הדעות המערביים כבר הגיעו לידי הכרה בהבדל הניכר בין טבעו הכוללני של האיסלאם ובין טבעה המוגבל של הנצרות. הנצרות מקדישה יותר תשומת-לב לפרט כפרט ולטוהרו הרוחני, ופחות תשומת לב לפרט כחלק מן השלם וליחסו כלפי אותו שלם. הכרה זו הייתה בלתי נמנעת בגלל ההבדל בטבעיהן של שתי הדתות, בנסיבות ובתקיפות, שבהן התגלתה כל אחת מהן. ישו הנוצרי היה חלק מן החברה של בני ישראל, אשר תחת שלטונה של המדינה הרומית, הייתה נטולת כל חלק פעיל במשטר הפוליטי הקיים, ואילו הנביא, עליו השלום, היה מנהיג ומדינאי כשם שהיה מתקן חברתי ומורה דתי והוביל לדת פוליטית...   ברטרנד ראסל...התייחס לכך שראה באיסלאם דת פוליטית או דת בעלת ייעוד חברתי, החודרת לכל תחומי החיים של הפרט ושל החברה. הוא רואה את הנצרות ואת הבודהיזם כדתות של "פרטים" או כדתות לא פוליטיות...כשם שלא הבינו את האיסלאם, כך לא הבינו את הלאומיות הערבית...

בעמוד 205  :  התיישבות בכל השטחים - יצחק טבנקין " התיישבות ופיתוח מידיים בשטחים המשוחררים. לא מדינה ערבית נוספת. לא פליטים נוספים. עלינו לקרוא עתה לכל יהודי לעלות לא"י ...במשך עשרות שנים לא היו בידינו קרקע, מים, כסף, אנשים ונכונות כלל-לאומית כמו היום. אל נבזבז זאת! נהיה-נא ראויים לשעה גדולה זו בכל משמעותה ההיסטורית.

על פי הרמב"ן - כל מה שנאמר בתורה בקשר לירושת הארץ וכל הצווים ליהושע בן נון ולכלל ישראל בכיבוש ראשון לא נאמר לאותו דור בלבד אלא מצווה לדורות: לכבוש, להחזיק, להתיישב ולא לבטל את הכיבוש, לא את הזיקה ולא את ישובה של הארץ....הרמב"ן עצמו שעלה לארץ עם תלמידיו לא סבר שהוא מחויב במצוה זו שאין בה לשבור את הראש בחומה ולהיהרג...אילו המפקדים המומחים אומרים שמבחינה מקצועית אין הם רואים סיכוי בהחזקת השטחים של ארץ ישראל...ותהיה כאן מבחינה צבאית מערכה מיותרת של שפיכת דמים, במקרה זה תתעורר הבעיה של פקו"נ (פיקוח נפש) , ובאמת מצוה וירשתם תידחה פקו"נ  כזה.

ב- 1976 - פארוק קדומי , ראש הלשכה המדינית באש"ף, היושב בתוניס ושמו נזכר בתקשורת הישראלית כאחד המתמודדים על ירושת ערפאת הודיע - הברירה שבפני הישראלים לאפשר לפלשתינים להקים מדינה פלסטינית באדמת א"י או למות...

רבים רבים המאיימים עלינו... 

עם ישראל ימשיך לשיר "הבאנו שלום עליכם" :

הבאנו שלום עליכם
הבאנו שלום עליכם
הבאנו שלום עליכם
הבאנו שלום, שלום
שלום עליכם    !!!

שלמה שפירא: "נורמה" ל- "מרגלית ברנשטיין", הוצאת "רשפים", 1994-סיפור עלילתי מרתק על משפחה, שהצליחה להישרד ולהימלט מן הטורף הנאצי, ועלתה ארצה-"אבא, אייכה?...גם אם אתה אדיש אלי, חפש אותי אבא!"

שלמה שפירא

"נורמה" ל- "מרגלית ברנשטיין", הוצאת "רשפים", 1994. - סיפור עלילתי מרתק על משפחה, שהצליחה להישרד ולהימלט מן הטורף הנאצי, ועלתה ארצה.

נורמה היא גיבורת הסיפור. צעירה יפיפיה, שאביה אילץ אותה להינשא לגיסה שהתאלמן. נישואים אלה לא החזיקו מעמד, עקב מרדנותה של נורמה, מה גם שהיו אלה נישואי בוסר. מכות החיים ניחתו על נורמה זו אחר זו. בנקודת זמן מסויימת בחייה, היא פגשה בירושלים גבר נוצרי, שעד מהרה נעלם בנסיבות מסתוריות.     מדוע עזב אותה לפתע? מה היו מעשיו בארץ בשנת 1937? שבועיים לאחר שנעלם גילתה נורמה, כי היא נושאת ברחמה את פרי אהבתם. הפתרון היחידי למצב שנקלעה אליו היו נישואים לגבר שחזותו דומה לזו של אהוב ליבה. היא שמרה את דבר הריונה כסוד כמוס. היא ידעה אהבה ותאווה אחת לאב הביולוגי של בתה. סודות העבר חצצו בינה לבין יקיריה כקיר אטום... בעלה (השני) נרצח על-ידי ערבים פורעים כשהייתה בתה כבת שנתיים. הגורל התאכזר אל נורמה. תמצית חייה ידעו יזע ודמעות...      בתה של נורמה גילתה את האמת על אביה, וזו היתה לה חוויה טראומטית קשה. הבת ניסתה למצוא את אביה...האם יהיה אי-שם אדם שיוכל למצוא את אביה?

בספר הקדשה: "לילדי היקרים האהובים , סיגלית ויורם , ולאחותי הצעירה רחל.

...מודעת היתה נורמה לכך כי כאשר היא מחייכת בחיוכה המיוחד, קשה לגברים לעמוד בפניו. לאחר שהפנה הבחור מבטו לעברן פעם נוספת, החזירה לו נורמה חיוך שחשף את שיני הפנינים שלה, והבליט את שתי גומות החן עמוקות שבלחייה. עיניה ברקו באור ירוק, כשתי אבני ברקת. מבטיהם הצטלבו. ניצת בעיניהם ניצוץ וזיק הנדלק בין גבר לאשה..."מאין אתה?" שאלה נורמה בסקרנות אמיתית.    "מגרמניה", ענה קצרות.    "לכמה זמן באת?" "לשנה אחת, האם אני יכול להזמין עבורכן משהו לשתות?"...זושה לא הבינה אנגלית די צרכה. נורמה דיברה אנגלית טוב ממנה. היא שוחחה עם הבחור באנגלית עילגת משהו. הוא הציג עצמו כ- "אמיל פון בלאיזה"...זושה עמדה ללכת ואמיל קם על רגליו, כאות של נימוס, אחר-כך ישבו נורמה ואמיל יחד שעתיים שלמות...כאשר שאלה אותו למעשיו בארץ, ענה לה כי הוא מהנדס, וכי הוא בוגר קונסרבטוריום לכינור, ובקיא בשבע שפות על בוריין. החן שלו ונימוסיו הנאים, של איש העולם הגדול, קסמו לה והזכירו לה את נימוסי הבחורים בפולין...

מצד אחד, "מריסה" כעסה על אמה כעס נורא, ומצד שני כאבה עימה את כל הסבל והשתיקה הארוכה. ואלי חי עדיין אביה?האם ידע כי נורמה היתה בהריון? ואלי לא...היא חשה כעץ שתול במקום זר, או כעץ שנתלש משורשיו.    למרות מה שטענו והסבירו לה, כי עתה בוגרת היא וכי יש לה משפחה יפה, היו תחושותיה קשות ומוזרות. היא הרגישה חוסר אונים משווע, וסבבה כסומא בארובה. ניסתה לחקור אנשים זקנים בירושלים שעסקו במוסיקה, אולי מישהו זוכר את שמו של אביה על פי תיאורו? לו לפחות ידעה את שמו, כי אז היתה מוצאת אותו בקצה העולם. כל כוחות נפשה התרכזו במשאלה אחת: "אבא, אייכה?...גם אם אתה אדיש אלי, חפש אותי אבא!" 


שלמה שפירא: מלחמה / שיר

שלמה שפירא

מלחמה


מלחמה

מתבודדים

בודדים

"בדד, במשעול אל האין/ בדד, בנתיב ללא כלום/ בדד, עם הזמן הבורח / והזמן לא שוכח להציב את הגבול..."

בקושי מתקשרים ומקושרים

בקושי מדברים

בקושי מתחבקים

בקושי מתלטפים

והגרוש בקושי בכיס להזמין תפוח ועגבניה

שבועיים - אין סרטים לגיל הזהב להתאוורר קצת ולפגוש ידידים בבתי קולנוע

הנייד נייד-חרום אישי לכל מקום ולכל גומחה...


כתבתי אתמול בבוקר קטע בבלוג שלי,

ידידה אחת ענתה לנחם אותי ולעודד אותי:

"בעברי לא היה לי צעיר כזה, אז עכשיו הרגשתי ומרגישה חזקה...אני רוצה אותך ולחבק אותך..."


חכי, חכי 

הימים חולפים שנה עוברת והמנגינה נשארת...:

לנקות, לטאטא, לנגב, לבשל, לדאוג למשחה נגד יתושים...

בטן שבעה ורגועה אלופת העולם!

יום רביעי, 25 ביוני 2025

שלמה שפירא: "רון לשם" : "אם יש גן עדן". זמורה ביתן הוצאה לאור, 2005. "זהו אחד הטקסטים המשמעותיים שנכתבו על מלחמת לבנון"/"לעולם לא נהיה יותר מעכשיו"

שלמה שפירא

"רון לשם" : "אם יש גן עדן". זמורה ביתן הוצאה לאור, 2005
"לזכרם של צחי איטה ונועם ברנע - הם לעולם לא יהיו יפים יותר משהיו אז"
"זהו אחד הטקסטים המשמעותיים שנכתבו על מלחמת לבנון" - ירון אביטוב מ- "זמן תל-אביב". "עוצמה עירומה של תיעוד והתפכחות" - מיה סלע מ- "עיתון תל-אביב"

הוא כבר לא.    יונתן כבר לא יראה מתכערים. "לעולם לא נהיה יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא.         תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוסציאציה, זה הכלל, ולא לחזור אל אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה:      יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הזה. הוא לא ידע שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא ידע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה, או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מן הפיסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ'אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק.   יונתן כבר לא ידע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגניה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לו. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם.           הוא לא יבגוד בה, הוא לא ידע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר יותר, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב, ולא ידאג לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא...יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון.

...אם לילך היתה שומעת, רואה, מה היתה אומרת? אף פעם לא ניסיתי לתאר את החוויה. היא הרי חושבת שאני מגזים, זה בטוח, אם הייתי מספר. וגם אם לא היתה חושבת, אין סיכוי שהיתה מבינה. באשמתי, לא באשמתה. איך אפשר להמחיש במילים? ובכלל, האם כדאי לי שתדע, שתפחד קצת? האם פחד כזה, לאבד אותי, יחזק את האהבה? או אולי יחליש? האם יוסיף תשוקה חייתית לנשיקה שאני מקבל כשאני יורד לארץ, כשהיא מחכה ליד הדלת ומסתערת, יגרום לה למצוץ כל טיפה ממני, להסניף לי את הגוף ולא להרפות, כל חופשה מחדש, כאילו היתה האחרונה? או שאולי דווקא ירחיק אותה, יפעיל מנגנון הגנה, קול פנימי עיקש שיצרח עליה מבפנים, "יא אהבלה, אל תתחברי, אל תתמסרי, זה רק יפגע בך." באמת שזה יפגע בה. ואולי יגרום לה לשגע אותי, הפחד הזה? ימיט עלי אולטימטום ודרישה לנטוש, לפשוט מדים. בחישוב קר, עדיף לי לסתום את הפה...

...עוד כמה שניות  ואז פיצוץ אדיר טילטל את ההר, והאדמה התעופפה באוויר, ושקי חול נקרעו ועפו לכל עבר. להבה ענקית מהירה וקצרה עלתה מטרים לפני הקיפוד הירוק, אחר כך התחלפה בעשן סמיך שכיסה הכול, ו- ריבר שנזרק אחורה מההדף התרומם, וצעד פנימה, כמו תמיד, לא מהוסס, מסתער, אל הענן האפור. צעקות הכאב של זיתלאווי פילסו לו את הדרך בתעלה, "נפצעתי!"...כרענו ברך בעמדה המפויחת , חנוקים מעשן. הוא שכב פצוע.רסיסי ציוד הקשר, המשקפת והנשק היו פזורים מסביב. פורמן הגיע, גם הדוקטור, ושני חובשים וציוד, ואלונקה. פתחו אינפוזיה בזהירות, משכנו אותו החוצה,. חוסם עורקים, חבישות...מדמם אחושרמוטה..."אני לא הרדוף, אני פרח ורק פצוע"...שיעירו את בייליס ויביא איתו מאג ושני ארגזי תחמושת. מסוק הפינוי נחת שלושים דקות אחר כך . לבנוני הורה לילדים להתקשר הביתה, לעדכן שהכל סבבה, מאה אחוז, שלא ידאגו. לאותת שהם בחיים, אבל לא לומר שהאירוע הקשה מהחדשות קשור לפלוגה שלנו, אין סיבה להבהיל את ההורים. הדיווח מחדר הניתוח בחיפה הגיע שעה אחר כך. הרופאים מעודדים, הילד סובל מדימומים, אבל חזק...מגישת החדשות בשמונה ורבע בבוקר קטעה את הפרשן הצבאי שקישקש משהו על אגף המודיעין, שוב על האסטראטגיה של חיזבללה שרוצה לצייר מנוסה של צבא ישראלי מוכה ומנוצח. ואז המגישה קטעה אותו. "זה עתה הותר לפרסום,"דיווחה, "שמו של הרוג נוסף בהתקפות החיסבאללה היום." ואז מסרה את שמו "ההרוג הוא סמל תומר זיתלאווי, בן 19 מטבריה. לוחם צה"ל ששירת בבופור, יהי זכרו ברוך." 

יום שני, 23 ביוני 2025

שלמה שפירא: "מלכת הכיתה" ל- "חיימי קיבקוביץ" - סיפורים על פעם ברמת השרון. הוצאה פרטית. איורים: חימי קיבקוביץ, 2014 / על פלאפל התאומים / על "חומות העיר / על "הולך נגד הזרם"

שלמה שפירא

"מלכת הכיתה" ל- "חיימי קיבקוביץ" - סיפורים על פעם ברמת השרון. הוצאה פרטית. איורים: חימי קיבקוביץ, 2014.

הספר מוקדש - "לאמי ולאבי, זיכרונם לברכה - "פרידה ונתן קיבקוביץ" ששרדו את השואה, נמלטו לרוסיה, שםפ נתפסו, הופרדו והוכנסו למחנות עבודה לכמה שנים. אחרי השחרור, חיפש אבי את אמי בכל רחבי רוסיה, ולבסוף איתר אותה ממש במקרה.

התוכן: עיר ילדותי, הסלואו הראשון שלי, העץ של השכן אדום יותר, "לא הייתי סופר אותם ממטר?" - דווקא כן, עץ הדומים שלי, מלכת הכיתה, מי חגג בכלל את ראש השנה, כשהיינו ילדים התעניינו גם בבעלי חיים, פלאפל התאומים, עוד בילדותי אהבתי אנשים זקנים, מקסים שווא או תעלול, פילeטים, מה זה קרמבולה לעזאזל?, לייבהל"ה החלבן-מה לו קשור לביפור הזה בכלל?, שכנות למופת, ניסוי מסוכן, נסיעה ארוכה, הרצח הראשון שלי, וגם האחרון, אוי, זידל"ה זידל"ה, בן לוקל בת - לאן?, זבובים של פעם, אף אחד לא ראה ולא ידע, לוח וגיר, היפנוזה בקולנוע "כוכב", כמה מילים על טלפון שבור, אש - בבקשה, גם זה קורה ברמת השרון, מעשה קונדס-אבל מביך משהו, הולך נגד הזרם, איך שכחתי את מתקן הרחצה לכוסות, מקרה משעשע בדרך חזרה מבית ספר "גורן", מי לא שיחק אז פינג פונג שולחן, הפשע לא משתלם, אולי באמת הייתה לי חולשה לחמורים, חלום רטוב של ילד קטן, והנה משהו שלא ידעתם על מרים סולקין, מה הקשר בין אופניים לרעש, אז איך בכל זאת הגענו לים, החצוצרה שנשתתקה/שקט מנגנים, זה חבר-זה? , אוי זה הכאב, עץ החיים, איזה ילד לא שיחק כדורגל בימים ההם?, כן הייתי ילד מתוק, מעשה בשני חברים ובמטרייה אחת, המורה לציור, זה לא בדיוק..., [הנשק הסודי שלנו (נזכרתי פתאום בכלי הנשק האימתני שהמוח הקודח שלנו המציא. זה היה "תותח-על"...הנסוי לא כל כך הצליח - אי יכולת הצידוד של הנשק הסודי והיה עלינו לפתות את האויב לעמוד בדיוק בנקודה מסוימת, ואת כנראה לא הצלחנו לעשות], ילדותי ברמת השרון, פקח-על או פקח-רגיל, שוחה לי חביבה והמחפורת לתפארת, לא מוצא את עצמי, כשאמרו לי קפוץ... , מערב פרוע ביום כיפור, בלי לערב הורים, העיניים שלי, למי אין זיכרון מיוחד על אביו שמלווה אותו כל חייו?, מנגל או על האש, פעם גשמי ברכה היו לא רק בשביל החקלאים, בעיניו של ילד קטן, יצאתי נקי, חמציצים, זלמן יש לו מכנסיים, סיפור מסריח, פרידות (בכל בוקר בדרך לבית הספר אני נפרד מילדותי הקטנה כמו לב מפעימה.בכל ערב לפני השינה אני נפרד מילדתי הקטנה כמו בבת עין מדמעה) , תחביב מוזר, הימורית ברמת השרון, בריכה פרטית? פעם? , ראיתי את האור, עוד מעט..., בקיצור..., "השמן השמן", סיפור מהבויעדם, לפצח גרעינים היה פעם ספורט לאומי, "אתה תהיה תותחן" , מתלבט עם נשמה, אוי אוי, מה הקשר בין דואר ויצמן לשטן, פרצוף מוכר, חמישים שנה אחרי, איפה הילד? , חומות העיר, הדואר בקצה שדרות ויצמן, "מאיפה אתה בארץ?" ,פגישת מחזור.

"פלאפל התאומים" - עמוד 22 : פעם, אם נסעתי להרצליה, היו לזה שתי סיבות עיקריות: האחת, לראות סרט בקולנוע "תפארת" או בקולנוע "היכל", והשנייה, לאכול פלאפל, לא סתם פלאפל, אלא הפלאפל הכי טוב בכל אזור השרון, לא שחציתי את גבולות המושבה בימים ההם. ואיפה אכלתי את אותו הפלאפל הכי טוב? אצל התאומים. כך קראו להם, "פלאפל התאומים". למה? כי המוכרים היו תאומים, ולא סתם תאומים, אלא תאומים זהים, ולא סתם זהים, אלא זהים תימנים, ולא סתם זהים תואמים, אלא תימנים זהים וחייכנים. אף פעם לא ידעתי מי מהם מכין לי את המנה. האמת, הייתה לי העדפה מבין השניים, אבל ידעתי לזהות בדיעבד, רק כשהמנה הייתה בידי, ואז כבר לא היה נעים לבקש להחליף. בכל מקרה, המנה הייתה חצירת מופת קולינרית, אבל עד שזכיתי לקבל את מנת המושלמת הזאת, נאלצתי להמתין בתור. תור אמרתי? לא היה תור ולא נעליים, אלא להקת זאבים טורפים ומורעבים שהסתערה על דלפק התאומים ביללות, ורק אם שרדתי ונשארתי בחיים, יכולתי להתבונן בחיך קצר-רוח איך מורחים לי מעט טחינה בתוך הפיתה, שלא יהיה יבש מלמטה, אחר כך סלט ירקות טרי ואז כמה כדורי פלאפל רכים ושוב סלט וגם תוספת כרוב כבוש, כדי שלא ישתעמם בפה, ועוד שני כדורים לקישוט בפסגה, ובראש הערמה הססגונית הזאת הניחו פרוסת מלפפון חמוץ ועסיסי...ולסיום הייתי לוקח את מכל הטחינה, שחיכה לכל דורש בצדי הדלפק...איך נראו פניו ובגדיו של ילד רעב אחרי שזלל מנת פלאפל...

"הולך נגד הזרם" - עמוד 66 : המקרה התרחש בכפר הסורי נאסג'. אחרי פציעה קלה בשתי רגליי נלקחתי לבית חולים בצפת בחסות החשכה, בשל ההפגזות. השהות שם הייתה אתנחתא נעימה בימי הלחימה האינטנסיביים - מיטה רכה וצחה, אוכל טעים וחם, ריח סבון באוויר במקום ריח אבק שריפה, אחיות יפות וחייכניות, ביקורי משפחה וחברים מודאגים, בעצם, כל מה שהיה צריך חייל צעיר שהתבגר בטרם זמנו. כעבור שבועיים חזרתי לגדוד, ששהה בנאסדג'. רק שהפעם לא חזרתי בגפי, אלא התלוותה אליי מטרייה שחורה שדאגתי להביא מהבית כדי להקדים רפואה למכה. להזכירכם, מלחמת ההתשה התנהלה בחורף, ובסוריה, החורף חורפי יותר מאשר בישראל...

"חומות העיר" - עמוד 166 : ביום שישי נכנסתי למכוניתי ונסענו יחדיו לסייר ברחובות רמת השרון, באותם רחובות שביליתי בהם את שנות ילדותי, משהו בלתי מובן הניע אותי פתאום לחזור במנהרת הזמן אל המחוזות שעיצבו את אישיותי.    המכונית הובילה אותי לרחובות מוכרים - הבנים ובוסתנאי ולוחמי הגטאות ואני מאמין וקהילת וילנה וגם לרחוב "מרחב" שהתגוררתי בו עם משםחתי. אך לדאבוני נשאר רק הרחוב - ב "מרחב"  מבטיי נתקלו רק בחומות גבוהות. פעם יכולתי לתור בעיניי ממש לעומק החצרות של השכנים. הכל היה גלוי לכל עין - השסק והתפוח והשזיף ןהקלמנטינה והתאנה והגלדיולה והשושן והאמנון ותמר וכובע הנזיר, ומה לא? יכולתי לטרוף בעיני את המראות המשכרים ואת שלל הצבעים שאף צייר לא יכול היה לבטא...