שלמה שפירא
"ח'זקאל" קצין שריון פצוע אנוש שקיבל צל"ש - סיפור מאת שאול גורן מתוך הספר "העולם של אתמול" - אנתולוגיה של סיפורים קצרים, כתב-הוצאה לאור, 2021
מבין עשרות הסיפורים שנשלחו לתחרות, זכו עשרים וחמישה סיפורים להיכלל באנתולוגיה. שלושה סיפורים נבחרו למקומות הראשונים על ידי שופטי התחרות ביחד עם דירוג הגולשים באתר ההוצאה: במקום הראשון "ח'זקאל" מאת שאול גורן. במקום השני "לפתוח בעוד מאה שנים" מאת אמנון ורנר. במקום השלישי "לרוץ לעבר" מאת אפי הלפרין. סיפורים אלה פותחים את האנתולוגיה, ולאחריהם מופיעים שאר הסיפורים הנבחרים לפי סדר א"ב של שם הסיפור. לכל מחבר מוקדש דף רקע קצר על אודותיו.
" ח'זקאל " מאת שאול גורן : "מ-דוונ-שותה? תה? קפה? אפשר גם תה וגם קפה! רק שלא תצא צמא." כל ותיקי העיר הכירו את ח'זקאל מ-'פונדק הקציצות', שבהליכתו המהירה והמצחיקה לא היה מתיר לאף אורח לצאת בלי לשתות. אם לא זכה לקבל תשובה היה חוזר שוב ושוב אל שולחן הסועדים עם ה- "מ-דונ-שותה?" שלו. לא היה צריך להיות לקוח קבוע כדי לדקלם את המשפט...בדרכם החוצה היה אפשר לשמוע את האורחים חוזרים על המשפט שהיה נדבק כמו שיר של קרן פלס שמתנגן בגלגל"צ בלי הפסקה. חלקם אף הדביקו למקום את השם "פונדק מדונשותה". "ניסו" בעל הפונדק, היה נושך שפה ומנסה להתעלם מההערות שהיו נזרקות, כי בכל זאת הפונדק צמא ללקוחות...אחד הלקוחות הוותיקים טען שהמקום הזה הוא פלא, כמו ספינה שחדרו אליה מים והיא מסרבת לשקוע במצולות. לצעירים של היום יש אולי חוצפה וחוסר כבוד, אבל הם אוהבים את הקציצות ולמעשה מחזיקים את העסק חי. איך אמרה לו מרים - "אל תיקח ללב, גם ככה אתה לא יכול לחנך את כולם, תן להם לצחוק קצת, הם לא ילדים רעים, הם רוצים להירגע וליהנות בארוחת צהרים קצרה. חוץ מזה ח'זקאל עושה למקום פרסומת לא רעה"... ניסו היה מתיישב בהפתעה באחד השולחנות של לקוחותיו הצעירים ושולח את ח'זקאל להכין עוד קנקן קפה במטבח. ניסו, מטר ושבעים ס"מ עם קול של שני מטרים ועשרה היה משיג בלי קושי את תשומת לב הסועדים: "שימו לב כולם, היום זה יום מיוחד אצלנו בפונדק, וביום הזה אני רוצה שכולנו ניתן כבוד לגיבורי ישראל,"...אשמח לדעת האם יש בשולחן הזה, שסועדים בו מיטב בנינו, גיבור ישראל שקיבל צל"ש? אם כן שיעמוד! אל תתביישו, אני מבטיח לפרגן לצל"שניק."..."טוב, אם יש מישהו שאבא שלו קיבל צל"ש? אל תתביישו, חשוב שנכבד את הגיבורים שבזכותם אנחנו יכולים לשבת ולסעוד בנחת בלי דאגות. אפילו נמחא להם כפיים."...כבר שנים רבות שהשאלות הללו נענות בשתיקה רועמת ואף אחד לא נעמד. ניסו היה מהנהן בחיוך מר, מתאמץ לחנוק את הדמעות בשקיות הקטנות והעייפות שבעיניו וקורא לח'זקאל שהיה מדדה רגלו הקצרה עם מגש של כוסות קפה. "הנה תראו, יש רק אדם אחד במסעדה שעומד, בכל זאת יש בינינו צל"שניק, אז תכבדו!".
באוקטובר 73 ניסו היה מילואימניק בחטיבת השריון של אוגדה 36. משוחרר טרי, רק בן 22, שעדיין לא הספיק לסדר את חייו. גיל 22 זה שלב שלא שואלים יותר מדי שאלות וממהרים להתייצב להגנה על המולדת, שלפי הדיווחים המטרידים באותו היום עמדה המולדת על סף חורבן. ניסו מיהר לעלות על הטרמפ שלקח אותו לרמת הגולן, בלי טקסים מיוחדים, בקושי נשיקה לאימא ולחיצת יד לאבא שידו לא פסקה לרעוד. זה היה היום השני למלחמה ובשטחי הכינוס השתררה אנדרלמוסיה מוחלטת. הצבא הגדול והכול יכול של 67 נתפס במערומיו וכל התוכניות האופרטיביות והסדר שהכיר ניסו משירותו הצבאי חדלו מלהתקיים. מיום שחרורו הוא עדיין לא היה באף יום מילואים לכן לא הכיר את היחידה שאליה צוות.לא היה זמן מיותר להתארגנות וכל טנק שהרכיב צוות יצא לדרך כדי לתגבר את הכוחות הדלים של החטיבה שהיו בנחיתות אל מול האויב הסורי...אנשי הצוות המותשים החליטו להישאר בטנק ולנצל כל רגע כדי לישון ולצבור כוחות, בזמן שמפקד הטנק יצא לתדרוך באוהל המח"ט. קראו לזה "ליל הבזוקות". לא על שם המסטיק אלא על שם טילי הכתף הקטלנים שנורו על ידי כוחות קומנדו סוריים אשר הפתיעו את חניון הטנקים. ניסו התעורר ברמב"ם כשהוא חבוש מכף רגל ועד ראש בלי שמץ של זיכרון מאותו אירוע. ריח של בשר חרוך מילא את ריאותיו ולא הרפה ממנו במשך שנים רבות. מאותו הלילה הנוראי נותרו בחיים רק שלושה אנשי צוות הודות לתושייתו של מפקד הטנק, שהגיח בריצה מאוהל התדריכים, והצליח לשלוף אותם מפתח הצריח עד שהטנק החל להתפוצץ מהתחמושת שבבטן הטנק. באותה התפוצצות נפצע מפקד הטנק באופן אנוש, איבד את רגלו ובקושי שרד עקב דימום קשה בראשו...צחוק הגורל היה לפתוח מסעדת בשרים. כל פסיכולוג מתחיל היה ממליץ לניסו להתרחק ממראות האש ומריח הבשר החרוך...
הרופאים לא נתנו ליחזקאל חדד סיכוי לשרוד. הפציעה החמורה בראשו נראתה להם בלתי ניתנת לשיקום. אבל הם לא הכירו את הנחישות ואת העקשנות של הקצין שבלקסיקון שלו לא היה קיים המושג "לוותר". יחזקאל היה עשוי מחומר אחר, וכך לאחר תקופת שיקום ארוכה הוא עמד על רגלו ועל תותבתו וחזר לחיק אשתו המותשת. אישה ששלחה גבר חסון, יפי תואר, חד מחשבה ומאהב מושלם, וקיבלה בחזרה בן זוג נכה עם מוח שמתפקד באופן חלקי. המלחמה תפסה את יחזקאל בתחילת לימודיו בטכניון. מ"פ השריון הוצא ללימודים במסגרת טיפוח קצינים מצטיינים לפני מנויו הצפוי לסמג"ד בגדוד שריון...במשדרים ה'חגיגיים' של ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ציינו '10 שנים למלחמה ההיא' ובמהלכם שודרה כתבה קצרה שתיארה את סיפור הגבורה המופלא והטרגי של יחזקאל חדד, מפקד טנקים נערץ שניבאו לו גדולות ונצורות, אבל הקרבה בלתי נתפסת הותירה אותו אדם נכה הספון בביתו המתפורר ומתקשה לתפקד ולתקשר עם הסובבים...ברגע שהכתבת הראתה תמונה של יחזקאל, הקצין היפה לפני פציעתו, ניסו הרגיש כמי שחטף אגרוף בבטן, ..
"מ-דונ-שותה? תה? קפה? אפשר גם תה וגם קפה! רק שלא תצא צמא." חלפו כבר כמעט 40 שנה מאז שניסו שלף את ח'זקאל מהחדר הסגור. לא היתה שם אש ולא תחמושת מתפוצצת, אבל החדר ההוא היה גרוע מטנק בוער. ובמשך כל השנים הללו ח'זקאל חדד עובד יום-יום בין יושבי הקציצות ובנחישות של קצין שריון מבצע את משימתו ולא מוותר לסועדים, רק שלא יצאו צמאים.