שלמה שפירא
"אמא מתגעגעת למילים" ל- "דודי בוסי", הוצאת כתר, 2006. דרמה קומית משפחתית על זהות ואקסיומות חברתיות בישראל של העשורים האחרונים.
לאמא שלי שושנה ולמשוררת אמירה הס. ו- תודה לפרופ' ששון סומך.
חלק א' -חרם. / חלק ב' - ערס עם אג'נדה . / חלק ג' - אמא מתגעגעת למילים. / חלק ד' - נחיתה קשה / חלק ה' - "מפגש רחמים" 2003.
מ- גב הספר : שנים רבות חיכו נזימה ורחמים לילד. אולם כשנולד בנם עובדיה לא בא איש מהם אל המנוחה ואל הנחלה. האם, האב והבן מגוללים את סיפורם בקולותיהם שלהם. הם מתחקים אחרי שאיפותיו הקטנות של רחמים ואחרי רצונו לחיות על-פי תפיסת עולמו הנוקשה מימי נערותו בעירק. השלושה מאיירים את סיפור ילדותו המוגנת של עובדיה ברמת גן. את ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הישראלית בבגרותו ואת מחיר הניתוק המכאיב מהוריו. הם עוקבים אחרי עקירתו של עובדיה לגרמניה, שם הוא מבקש תיקון לחייו ונקמה בחברה שהרחיקה אותו מעליה. אך מעל הכול מספרים השלושה את סיפורה של נזימה, הרעיה הטוטאלית בנאמנותה והאם האוהבת והמסורה. נזימה הבלתי נשכחת שתעשה כל שביכולתה, תקריב כל קורבן, כדי לשמר את משפחתה.
עמוד 234 - נזימה : אין מי שישמע אותך, נזימה, אין מי שיכניס לך קצת שמחה בלב. בבית ליקק את האצבעות שלו, ושיבח אותך. ואת חשבת זה ירכך את הילד, ירגיע אותו לקראת המנה העיקרית החמוצה שבישל לו רחמים ב"מפגש". איך הכל מתהפך לך נזימה. אל תברח, עובדיה, אל תחזור לשם, אל תקבור את אמא שלך עצובה, תרכך את הלב שלך, בבקשה, עובדיה, זאת בקשה אחרונה של אמא. עובדיה : יצאתי משם ותפסתי מונית לים. התיישבתי בטיילת, ליד מגדל האופרה הדוחה, והבטתי בכחול הגדול. איך נתתי לזה לקרות? חשבתי, איך נתתי להם לעבוד עלי ככה? היה משהו בדבריו של סמיר שנגע ללבי. מסכן. אני מניח שהניכור שסבל ממנו בארץ השסועה הזו היה גדול בהרבה מהניכור שאני חוויתי כאן. היה בי סוג של הערכה וכבוד אליו. הוא דמות רומנטית או טרגית שחיה כל חייה בגלות. האהבה לאשת נעוריו הציונית הביאה אותו להכות שורש באדמת מריבה חרוכה. דמותה של אמי הבוכייה ודבריו של סמיר המתגעגע לעיר הולדתו הדהדו במוחי. אך למרות הצער של אמי והאמפתיה לסמיר ולסיפוריו, לא התאיידה המרירות שלי מתרמיתו של אבי. בתוכי בעבעו תחושות של כעס, עלבון וחוסר אונים, נתקפתי פחד ורחמים עצמיים...לפתע נשמע פיצוץ אדיר, החריש את אוזני וטלטל את גופי. אנשים התחילו לרוץ ולצרוח בהיסטריה, "פיגוע! פיגוע!". מרחוק הבחנתי בפטריית עשן המתימרת מאוטובוס שגגו נתלש מעוצמת ההדף. רצתי לשם וטיפלתי בנער שזרועו נקטעה. המראה היה קשה. היה לו דופק אבל הוא איבד את ההכרה. הסרתי את החגורה שלי וחסמתי את פרץ הדם מהגדם. אחר-כך מיהרתי אל אישה בגיל העמידה ששכבה על בטנה במרחק כעשרה מטרים מהאוטובוס ההרוס. היא היתה ללא דופק. הפכתי אותה בזהירות וביצעתי בה פעולת החייאה עד שהגיעו הניידות והאמבולנסים הראשונים. עזרתי לשני חובשים צעירים לשאת אותה על אלונקה ומיהרתי לאישה צעירה שישבה על הקרקע. שערה ושולי חולצתה היו חרוכים, זרועותיה דיממו. רכנתי אליה וחשתי שדמי קופא בעורקי. למרות שערה החרוך, הדם על פרצופה והשנים הרבות שחלפו, זיהיתי אותה מיד. זאת היתה רונית, חברתי הראשונה, אהבת נעורי מתקופת השומר הצעיר. אותה רונית שהוריה הפרידו בינינו בגלל מוצאי המזרחי. ידי החלו לרעוד בקצב מטורף. היא היתה בהלם, לא זיהתה אותי, לא ידעה בין ימינה לשמאלה... רחמים : "נזימה, היה פיגוע בטיילת של תל אביב. תפתחי הדלת ותראי הבן שלך בטלוויזיה. דפקתי על הדלת של הבית-שימוש וצעקתי. "מה עובדיה, איפה עובדיה, קרה משהו לעובדיה!" היא יצאה משם היסטרית. "אל תדאגי, נזימה, הוא חי, הוא עזר לפצועים. הנה הוא, הנה הוא," סלמאן הצביע על המסך.
עמוד 262 - עובדיה - שעה ארוכה הסתכלתי על בית-הקפה שמעבר לכביש. דלת עץ ירוקה ווילון מצהיב הסתירו את שמורת הטבע מהעולם החיצון. תנועת העוברים והשבים היתה ערה, אבל מה כבר אוכל לעשות במקום קטן כל-כך? חוץ מזה, באזור הזה יש כמה חנויות נעליים. התחרות תהיה קשה, חשבתי, אני צריך לחשוב על גימיק מבריק כדי למשוך את הלקוחות של שאר החנויות. "שייסה," מלמלתי. ניהלתי אימפריה בגרמניה, למי יש כוח להתחיל הכול מחדש? גלגלתי שם מיליונים, וחזרתי כמעט בלי כלום. לאן אני ממשיך מכאן? לגרמניה אני לא יכול ולא רוצה לחזור, השארתי שם נושים רבים. מבירור שערכתי אצל מתווך הבנתי ששווי החנות של אבי הוא לכל היותר עשרים אלף דולר. זה כסף קטן, אבל זה יכול לעזור. בכסף הזה אוכל להתחיל משהו חדש. אולי בניו יורק, או באמסטרדם. רחמים - ארגנתי העניין הזה כמו שצריך. לפני שעובדיה נכנס ביקשתי מששון לנגן השירים הכי עצובים בעירקית. אמרתי לו לנגן חזק. חשבתי שעובדיה ישמע אות מבחוץ ואולי הלב שלו יתרכך. ואללה צדקתי. איך שנכנס והתיישב ליד ששון, חיבק אותו ואמר לו להמשיך לנגן - ידעתי שה"מפגש" שלי ימשיך להתקיים עד המוות. בלילה לחשה נזימה לרחמים, שישב על כיסא לצד המיטה שלכם, שאת אוהבת אותו ושלעולם לא היית מגלה את הסוד שלו לאף אחד. לפני המון שנים הבטחת לו שתלכי עם הסוד לקבר, והנה, את מקיימת הבטחה. ורחמים שלך הסתכל עלייך בעיניים אדומות ונישק לך את היד ומזג לך כוסית של ערק והשקה אותך ואמר לך באוזן מילים טובות ומכובדות. וגם עובדיה, שישב בצד השני של המיטה ולא שמע את הלחישה שלחשת באוזן של בעלך, רכן אלייך ונישק לך את היד ובכה וביקש סליחה על הכול. שמעת את הסליחה הכנה שלו ואיחלת לו הצלחה בלימודי הפילוסופיה וההיסטוריה שהחל ללומוד באוניברסיטה. אמרת לו שאת גאה בו על שירד מעסקי הנעליים ובחר להקדיש את זמנו ללימודים. הבטת בו וידעת שעכשיו תלכי מכאן שמחה, תעלי למעלה עם חיוך גדול בפנים וחמלה וסליחה מלאה בלב. יא ליל, יא נזימה, יא ליל, יא ליל, יא ליל, שמעת את עצמך לוחשת ועצמת העיניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!