יום רביעי, 9 ביולי 2025

שלמה שפירא: "יד אחות" ל- "נאוה מקמל עתיר", ידיעות אחרונות, 2018. המחברת סופרת ומחזאית, כלת פרס זאב לספרות ילדים. ספרה הקודם - "אות מאבשלום"...ואני, כתופרת "הקוסמת באוב", נברתי בכל אלה, קשרתי, הוספתי וניסיתי לרקום יריעה

שלמה שפירא

"יד אחות" ל- "נאוה מקמל עתיר", ידיעות אחרונות, 2018. המחברת סופרת ומחזאית, כלת פרס זאב לספרות ילדים. ספרה הקודם - "אות מאבשלום"...ואני, כתופרת "הקוסמת באוב", נברתי בכל אלה, קשרתי, הוספתי וניסיתי לרקום יריעה. ארבע שנים וחצי נמשכה הכתיבה. ארבע שנים וחצי שהיו מן המרתקות בחיי כסופרת. / נאוה מקמל עתיר, דצמבר 2017

בסוף הספר "מקורות" בשני עמודים וחצי.

בספר הקדשה - "לאלי באהבה"

עמוד 7 : שירה של "רחל" משנת תרפ"ז - כאלה באביב ימותו, אני יודעת זאת...כאלה באביב ימותו - ברכה היא או קללה?

עמוד 9 :  מעולם לא חצתה אופירה את השוק בלילה בדרכה הביתה, אלא בלילה ההוא. תמיד הלכה מסביב בדרכים המוארות. מדוע שינתה ממנהגה, בעצמה לא ידעה, אבל בלילה הזה נשתנה דבר-מה, פעוט לכאורה, ניתן האות ובעוד זמן קצר יתהפכו חייהם של אנשים שעדיין אינם מכירים זה את זה ואינם קשורים זה לזה בשום אופן. וכמו בשעון מכני ישן, שגלגל מניע גלגל מניע גלגל, כך בלילה הזה החלו מחוגי הזמן לנוע קדימה תוך שהם מתקדמים לאחור.

תל אביב בסוף העשור השני של שנות האלפיים. חייהן של ארבע נשים  - סיגי, רגינה, סווטלנה, אופירה בן-נעים  -  שאינן מכירות זו את זו עתידים להצטלב ולהשתנות לבלי הכר. אופירה אינה יודעת עדיין שהסיור בביקור בבית ברחוב בוגרשוב 5א' עתיד להתניע מהלך שיחשוף את הקשר שלה לרחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת, אשר התגוררה בשנותיה האחרונות בעליית הגג של בית זה...שלב אחר שלב תגלה אופירה עד כמה נוכח סיפור חייה המיוסר של רחל בחייה שלה...

עמוד 132 :  שישה חודשים שרחל כאן, חולקת חדר עם מרים, יהודית ויונה. לאחרונה נחלש גופה. לפעמים היא מוותרת על ארוחת הערב, תמיד נרדמת לפניהן בלילות, שומעת אותן משוחחות בחושך ונשאבת אל שנתה הטרופה. זו רק התשישות, היא חושבת. אוגוסט הוא חודש חם ורע. יבואו החגים, יצטלל האוויר ושוב אפשר יהיה לנשום... 

עמוד 211 : כשגילתה סאשא את טעמו של החוץ כבר לא יכלה לוותר. מדי בוקר, אחרי שיצאה סיגי מהבית, היתה חומקת אל הרחוב ומראה לסינילגה פרחים חדשים, קונכיות שבלולים בדשא, גרוטאות שאפשר לעשות מהן דברים. וכל הימים חיפשה את חברותיה, אבל נגה ואחינועם לא הגיעו עוד. ילדים רגילים חוזרים לכיתה כשנגמר החופש...    מוקדם בבוקר פסק הגשם. סיגי יצאה למרפסת. יריעת הניילון שכיסתה על הכביסה עפה ברוח, ועתה הבגדים ספוגי מים. היא ראתה את השלוליות הגדולות שנקוו בשדרה וחשה את צינת היום שעוד לפניה, וכל מה שרצתה עכשיו הוא להיות פקידה. סתם פקידה שיושבת במשרד, לא חשוב איזה, לא חשוב איפה, שתחת שולחנה חבוי תנור חשמלי קטן ושתי ספירלות מחממות את הרגליים, פקידה בבגדי פקידים שיושבת בכיסא של פקידים וזוכה בכבוד של פקידים. אבל אלה חיים של אישה אחרת. והיא? היא תיסע גם הבוקר לספרייה העירונית ותמלא דליים במים, והידיים שעורן התרפט ידיחו אסלות ואריחים...

עמוד 236 : בעלת המכולת הזקנה היתה הראשונה לדעת. ברבע לחמש בבוקר, כשיצאה להכניס את ארגז הלחמניות, ראתה את האמבולנס גולש מן הגבעה עם עוגניה. פני הפיליפינית הבהבו לרגע מתוכו. את עוגניה מוזר היה ששכבה בפנים על האלונקה הקטנה ממידותיה...אכן נכון, כי מהפיליפינית אי-אפשר להוציא מילה. הפעם האחרונה שראתה אותה היתה יותר מעשרים שנה כשבאו יזמי נדל"ן ועוגניה חסמה את כניסתם בגופה העצום. מאז לא שבו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה רבה!