שלמה שפירא
"ניצוצות" ל- ג'יליאן הלפגוט עם אליסה טנסקיה, , מאנגלית: ירון פריד,
ידיעות אחרונות ספרי חמד, 1997.
זהו סיפורו האמיתי של הפסנתרן האוסטרלי דיוויד הלפגוט, שנכתב בידי האישה שמכירה אותו טוב מכולם.
"או, דיוויד, איפה לכל הרוחות מצאתי אותך?" "בקופסת ההפתעות, ג'יליאן דרלינג, בקופסת ההפתעות."
הספר עובד לסרט וזכה בפרס האוסקר.
בספר הקדשה:
לילדי, סו וסקוט, על חוכמתם, הדרכתם ואהבתם
מתוך פרק 25 - ארצות אחרות, זרים טובי-לב
...ההמונים בשדות-התעופה נהגו תמיד להלחיץ את דיווייד והוא נעשה חסר מנוחה בנוכחותם. כמו כן, היה לו גם הרעיון הנפלא הזה, שאף אחד לא ייקח לנו אף פעם תיק או מזוודה. אם הייתי צריכה לטפל באיזשהו עניין בשדה-התעופה לפני העלייה למטוס, זה היה קרוב לסיוט. יחד עם מוחו של דיוויד, שתעה וטייל לו אי-שם, הרחק מן המציאות המיידית, עשה זאת גם בגופו, טכל ההודעות החוזרות ונשנות ברמקולים לא להשאיר תיקים ומזוודות ללא השגחה, לא זכו לתשומת ליבו. הוא היה רואה מישהו שאת ידיו פשוט היה מוכרח ללחוץ, והיה ממהר אליו כדי לעשות זאת. אז, כמובן, לא רצה לקפח מכל מי שעמד בקירבת מקום את חיבת ההלפגוט המפורסמת והיה ממשיך עם "טקס הידידות" עד שבאתי לאסוף אותו...בנאביות הילדית שלו, דיוויד פשוט סירב להאמין לכל זה. "אבל מי ירצה לעשות לנו את זה, דרלינג? למי שירצו לעשות לי את זה?" היה מוחה בתגובה להפצרותי. ובמידה מסוימת, התברר שצדק לאורך השניפ. במאות הנסיעות שנסענו ברחבי העולם, שום דבר לא קרה, באורח נס, למטען שלנו כשדיוויד שוטט הרחק ממנו...
...כמעט שנים-עשר קילומטרים מעל הפיח והרעש, יופיים של הרי האלפים השווייצרים היה עוצר נשימה. בכל בוקר, דיוויד היה יוצא לטיול במעבה היער, מביט בציפורים ובסנאים, ופונה לשחיייה באגם...בשעות היום היינו הולכים לכיתת האמן, שבו נטלו חלק עשרים וחמשה פסנתרים מכל העולם. האווירה היתה לגמרי בלתי תחרותית - דבר נדיר מאוד בעולם הפסנתר - ודיוויד יכול היה לחוות תחושה אמיתית של שותפות...עשרה ימים לאחר מכן, בליל קונצרט הנעילה, דיוויד ניגן ליסט וסקריאבין, ולמוזיקה שלו היתה איכות שונה לגמרי. הפיסוק שלו עוצב כך שלמוזיקה ניתן מרחב נשימה והיא קיבלה חיים עצמאיים משלה...
...אחרי יוגוסלביה נסענו שוב ללונדון, משם לווינה לקונצרט של דיוויד ואז לבון, לכיתת אמן נ וספת עם פיטר פוצ'וואגנר. הכיתה הזאת אורגנה בידי אסתר פרידמן, ידידה של פוצ'ווגנר, והוא סידר שנתארח בביתה.
אסתר היתה אשה דינמית ומאוד פתוחה וישירה, שלימדה מוזיקה בבית- הספר למוזיקה של בון, אשר בבאד גודסברג, וחיה בבית גדול ונוח מחוץ לבון. היא אימצה מייד את דיוויד ואותי לבני משפחה, ומאז ועד היום אנחנו חברים מצוינים.
אסתר נולדה בפלשתינה בשנות השלושים המאוחרות, וסיפוריה על חיים כנערה צעירה לפני קום המדינה הישראלית , ריתקו והקסימו את דיוויד. ידידותו עם אסתר נתנה לדיוויד את ההזדמנות הראשונה בחיים לדון בלאום שלו, וביהדות וציונות בכלל, באופן בלתי משוחד ומאיר עיניים...
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה 2013, אוג׳ 14
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!