שלמה שפירא
"אשה - שטן ומאדונה (פרק ו') בספר "מהות התיאטרון" ל-אריה זקס. תוכן הספר שודר בגלי צה"ל במסגרת "אוניברסיטה משודרת"
בפרק זה ניגע ברפרוף בדמות האשה והנאהבים בתיאטרון הרנסאנס...כאשר מביא מפיסטופלס, לדוקטור פאוסטוס את היפה בנשים, הלנה מטרויה האגדית. מסתכל בה פאוסטוס ואומר: האלה הפנים, שאלף אוניות השיקו אל המים? / האלה הפנים, אשר שרפו את מגדלי איליום המשיקים שמיים? / הלנה מתוקה, גרשי ממני את המוות בנשיקה. / שפתיה מוצצת את נשמתי החוצה! ראו לאן היא עפה! /בואי הלנה, בואי, תני לי את נשמתי בחזרה, / וכאן אגור, כי השמיים בשפתייך / וכל שלא הלנה היא סיגים.
הלנה במחזהו של מארלו היא, כמובן, בת דמותו של השטן, והמשתמע מאפיזודה זו - שפאוסטוס שוכב עם שטנית, עם שדה...בנאומו זה מבקש פאוסטוס את אובדנו שלו באמצעות הפנים, שגרמו להרס העולם, שבשלהם באה מלחמת טרויה...כדי להבין דמות זו בהקשרה הנכון יש לחזור ולעיין בדמות האשה בתיאטרון הדתי של ימי הביניים, כיוון שתיאטרון הרנסאנס יונק את כוחו ואת המיתוסים שלו מן המסורת הרומית-הקלאסית מחד גיסא ומן המסורת הנוצרית, כפי שהתבטאה בתיאטרון הדתי בימי הבינים...
אנו חיים כיום בחברה משוחררת, שוויונית ופמיניסטית, אבל תיאטרון הרנסאנס שואב את דמות האשה שלו ממיתוסים עמוקים ולא-דמוקרטיים. בחברה זו יש לאשה תפקיד, שאיננו משני; היא גם מתחת וגם מעל. היא המפותה על-ידי השטן והיא המפתה של הגבר. היא חוליה מרכזית בשרשרת החטא. היא מוקד לא של החטא הקדמון בלבד, אלא של תפיסת הקיום הארצי, הבשרי, האירוטי. היא דימוי של המזוהם והמזהם המוביל אל התופת...
והנה, באותו תיאטרון, המציג את האשה בצד השטן, קיימת אשה קוטבית לה, הקרובה לאלוהות, כשם שחוה קרובה להיפוך-האלוהות. בתיאטרון הנוצרי מוצג פן נוסף של אשה - המאדונה, אם ישוע הנוצרי, המביאה את הגבר לכפרה על אותם דברים שגרמה חוה - נפילה, הידרדרות, שפלות ושנאה עצמית. המאדונה היא האם הסולחת, והיא מסמלת את האהבה האלוהית...
גם אמנות מודרנית יותר אינה מתנתקת מדימויים מסורתיים של האשה, ואביא לצורך הדגמה סיפור אישי: לפני מספר שנים צפיתי בניו-יורק באופרה האהובה עלי, "נישואי פיגארו" של מוצרט, שהינה אופרה קלה וחילונית לגמרי ונחשבה אפילו למתקדמת לתקופתה מבחינה פוליטית ואידיאולוגית. בסיומה של האופרה מצטער גיבורה, הרוזן אלמויוה, על שחשד באשתו התמה והטהורה, בעוד הוא עצמו ניסה לפתות את סוזנה. את חרטתו מביע הרוזן באריב נפלאה, "פרדונו קונטסה", שגרמה לי לבכות. ההתרגשות באה בשל שלמותה של החויה התיאטרונית. הודות לחוויה זיהיתי בלבי את הרוזנת אלמויוה עם המאדונה, עם הדמות הסולחת.
אמשיך בנימה האישית ואקרא שורות משלי, "בשם הגברים תלונה קטנה":
כידוע, מה שאנחנו צריכים
זו אחות רחמניה, אבל
מעבר למלים, מעבר לפוזה
המזיפת, גם אורות העיר בלילה
מסגלים להעניק
הרגשה אלהית. ואולי בכוכבים האלה
היא שׂרועה
מאפק עד אפק, ברורה
כאם האלהים, רוגעת, ענקית,
מוכנה בכל רגע
להעניק, חמלה.
מעבר לצרך שלנו
לדיק, להעביר, להבין,
ברור שהיא קימת,
כיאת, יקירתי, בשדיך הזקורים,
מזכירה לי אןתה,
ואינני מבין
מדוע את עכשו
מדברת על כסף ולא על זהב.
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה 2013, אוג׳ 13
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!