שלמה שפירא: "דבש מר" מתוך הספר "הבוסתן" ל- סיגל שפירא על "הפרהוד" שהתרחש בעיראק בשנת 1941

שלמה שפירא

"דבש מר" מתוך הספר "הבוסתן" ל- סיגל שפירא
על "הפרהוד" שהתרחש בעיראק בשנת 1941
רעייתי המנוחה "סיגל שפירא" כתבה. סמיר נקאש תרגם לערבית, שירלי גנור תרגמה לאנגלית.

על אווירת הפרהוד מן הספר
"הארץ, אשר דקליה חסו במשך דורות בגדה בהם והם נתונים עתה במצור: "הדלתות חסומות ברהיטים כבדים, פתחי המילוט יהיו הגגות, אך גם משם יכולה לבוא הרעה. הפורעים יכולים לעבור מגג לגג ולחדור לבית. היו כאלה שהתבצרו בעליית-הגג (הכבשקן) ומשם השקיפו אל מבוא הכניסה. פתחי הגגות נחסמו במוטות ברזל, שינוטרלו בשעת הצורך. האימה שיתקה את דיירי הרובע...הריקנות שנוצרה עם בריחת המלך ועוזריו, שאבה לתוכה את כל החלכאים והנדכאים. מצוידים בנשק מכל הבא ליד ובססמאות לאומניות התהלכו ברחובות בגדאד בקריאות ובצעקות מקפיאות-דם: "זה היום ציפינו לו". נשים הרות כרעו ללדת מפחד, נערות הוחבאו בפינות חשוכות: בּסּרדאב - מרתף. הירייה הראשונה נורתה אל חלון ביתב של רג'ינה מרובהו של השומר המוסלמי, אבו-ג'אסם. בכך יישׂם את הפתגם הערבי "חרמיהה חארמייה" (שומרה-גוזלה). ירייה זו שימשה אות להתחלת הפוגרום בשכונה היהודית. אספסוף שטף את הרחובות בהתלהמות עם כלי וכל דבר דוקר וחותך מכל הבא ליד, ולא בזבז זמן על דלתות מבוצרות, אלא שיחר לטרף כדי להספיק לבזוז, לאנוס ולרצוח כל עוד השלטון מופקר...

קטע מהסיפור "דבש מר" שנכתב על ידי סיגל שפירא

                                           ומופיע בספרה "הבוסתן"

... חג השבועות עמד בפתח. בגדאד עטתה את שמיה הבהירים, האוויר התנער מהאבק הצהוב, אבק המדבר, ונעשׂה צלול וקל, אך ליבם של תושבי הרובע היה כבד. הפחד כבש את לבותיהם, הם לא הצליחו להרחיק את הדאגה, שדבקה בהם. הסכנה הייתה מוחשית: ברחובות צעדו נערים וצעקו ססמאות נגד הזרים. הגולים, שתלו כינורות על נהרות בבל, חיו בעיראק משך דורות והיכו בה שורשים: שורשי תרבות, חכמה ונפש, הפכו פתאום נטע זר המשווע לרחמים. במצוות הרב, שנשׂא דברו ביום השבת, מסרו את גורלם בידי שמיים ופנו להיערך לחג. בשווקים רבתה ההמולה, תגרנים הציעו מרכולתם בסלסולים ובחרוזים. פֵרות הקיץ פרצו בצבעוניותם אל כל עובר ושב, משוועים אל הזנביל (סל נצרים) שבידו. הנשים חזרו מהשוק סמוקות לחיים כמו הפירות שבזנביל, ומיד החלו בהכנת הבצק של הקאהי - בצק עשיר בחמאה. בבוקר החג ישכימו עקרות-הבית לקבל את פני המשפחה בניחוח של הקאהי, כפלי הבצק ישׂחו בתוך חמאה זהובה מבעבעת ויחייכו מהמחבת, וקאהי חם וריחני יונחת ביד אוהבת לצלחות לפני בני המשפחה, היושבים סביב שולחן הבוקר, ומיד שופעים על הקאהי רוטב סמיך מתוק כמו דבש מתובל בהֵל, והריח ימלא את הבית ואת חדרי הלב. חג השבועות היה גם חגו של אבו-ג'אסם. לפני החג קיבל תשורה גדולה יותר מאשר בשנה הקודמת. תושבי הרובע ידעו שהם נתונים לחסדיו וקיוו שרוחב-ליבם ישכיח את שׂנאתו ולו רק בימים אלה, ואולי יעמוד להם בשעת צרה, אם לא למענם- למען שאר העידנים העתידים לבוא. אך ככל שתפח כיסו תפח גם חזהו, וככל שנשבו רוחות רעות מבחוץ ירק פיו יותר קללות. הוא התהלך בשכונה ורובהו הטעון על שכמו כדי שמוראו יהיה על הכול, וטען את רובהו בהתרסה דווקא ליד בית-הכנסת כשנאספו הגברים לתפילה. הנשים עקבו אחריו מבעד לחרכי התריסים והתנהגותו עוררה בהן צורך לפרוס ידיהן לשמיים לבקש רחמים, ולשפוך עליו קללות מתחת לעבאייה...

Bitter Honey

The holiday of Shavuoth was approaching.  Baghdad was enwrapped in clear skies, the air, shaken clean from the yellow dust of the desert, was clear and light, but the hearts of the residents of the quarter were heavy.  Fear conquered their hearts.  They could not repress the worry that clung to them.  The danger was tangible: youths paraded in the streets shouting slogans against foreigners.  The exiled, ­­­­­­­­­­­­­­­­that hung violins on the banks of the rivers of Babylon lived in Iraq for generations and made their roots there, roots of culture, wisdom and soul, suddenly became aliens crying out for mercy.   At the command of the Rabbi, who spoke on the Sabbath, they placed their fate in the hands of heaven and went to prepare for the holiday.  There was great commotion in the markets.  Merchants offered their wares in trills and verses.  The summer fruits burst forth in their colorfulness towards people walking by, calling out to the wicker baskets in their hands.  The women returned from the markets with rosy cheeks like the fruits in their baskets and immediately began to prepare the kahi dough, rich in butter.  On the holiday morning, the housewives got up early to welcome the family with the smells of the baking kahi, the folds of dough swimming in bubbling yellow butter and smiling from the pan, and the hot delicious smelling kahi would be placed on the dishes before the family sitting around the table this morning.   They would immediately pour a sauce on the kahi, sweet and thick like honey and spiced with hell and the smell would fill the house and heart...

عسل مر

...كان عيد الزيارة (العنصـرة) على الأبواب. واكتسـت بغداد بسـمائها الصافية، وخلا الجو من الأتـربة الصفراء، غبار الصحراء، واصبح صافياً ورقيقاً . لكن قلوب سكان الحي اليهودي ظلت متوجسة . كان الخوف يحتل هذه القلوب ولم يفلحوا في إبعاد مخاوفهم هذه اللاحقة بهم. كان الخطر ملموساً. سار "الفتوة وكتائب الشباب" في الشوارع هاتفين بشعارات عدائية ضد الغرباء. الجلاة الذين علقوا قيثاراتهم على صفصاف ضفاف أنهار بابل، الذين عاشوا في العراق آلاف السنين وضربوا جذورهم فيه: جذور الحضارة والحكمة والروح، غدوا فجأة ، جسماً غريباً يسـتجدي الرحمة. وحسـب ما أمر به الحاخام الذي ألقى موعظة في صلاة السـبت، سلم اليهود مصيرهم بيد السـماء وتوجهوا للاستعداد للعيد. كثر الضجيج في الأسواق. عرض الباعة سلعهم بالنداءات والمناغاة والقوافي . برزت الفواكه الصيفية تعرض ألوانها على القادمين والرائحين، تبحث عن الزنابيل الذي بأيديهم، عادت النسوة من السوق متوردات الخدود كالفواكه الموضوعة بالزنابيل ثم بدأن على الفور بإعداد عجينة الكاهي، وهي دقيق معجون بالزبدة يخبزونه في هذا العيد خاصة . إن ربات البيوت يبكرن بالقيام صبيحة العيد ليستقبلن أبناء البيت بروائح الكاهي. وتسـيح طيات العجين في زبد سائل دهني تطلق فقاعات حتى يبتسم الكاهي في المقلاة،  ثم يهبط حاراً وزكياً من يد محبة إلى صحون موضوعة أمام سـائر أبناء العائلة الجالسـين حول مائـدة الصباح، وفي الحال يغدق على الكاهي سائل ذو قوام سـميك كالشـهد المتبل بالهيل، ويملأ العطر البيت كله وأعماق القلوب. كان عيد الزيارة عيد أبي جاسـم أيضاً. فقبل العيد حصل على عيدانية اكبر من عيدانية العام الماضي. لقد عرف سكان الحي انهم تحت رحمة أبي جاسم وأملوا في أن كرمهم نحوه سينسيه كراهيته ولو في هذه الأيام وحدها...