שלמה שפירא
"בדרכי תבל - פרקי מסע" ל- ד"ר חיים שושקס,
עברית: ב. וילנצ'וק וב. מורן, ערך: ברוך מורן הוצאת טברסקי, תשי"ד, 1954
בספר ישנו תיאור יהודי בגדד ואבלם בתשעה באב
בספר הקדשה:
לידידי היקרים
אבא שַׁבָּן ורעייתו
מתוך הפרק "עם התרגום העברי" שכתב המחבר ב-ערב שבועות, תשי"ד, ניו-יורק
ביטוי מעניין - "הגרמנים האדישים"
...אמנם פעם בפעם נדפסים מאמרי בעיתונות העברית בישראל, אך ספר הריהו ענין אחר לגמרי - הוא כעין אשנב אל הנצח בארץ-הנצח. הדבר מופלא כחלום - והנה מתגשם חלום זה...
דברים מעין אלה נשמעים סנטימנטליים במקצת בישראל, ואני אף מבין למה. אך אל-נא תגזלו ממני את זכר הרגשות הרומנטיים שנקבעו בלבי מאז ימי ילדותי. בעשרים וחמש השנים האחרונות צעדו רגלי על אדמת ישראל יותר מעשר פעמים...וכל אימת שחציתי את גבולותיה של ארצנו ונצבטים מגעגועים וצפייה - כבן נודד הקרב ובא אל בית אביו ואל אהובי נפשו...
...אכן, נתקיימו נבואות החולמים. ב-1953 סיירתי בארץ-ישראל החופשית במכונית צבאית. בתל-אביב רקדו התושבים בחג-העצמאות. בין אלפי החוגגים יכולתי להבחין בעולי פולין, רומניה וגרמניה, שרידי המושמדים בארצות ההרג באירופה, ראיתי את הילדים מתימן, מרוקו והודו, עיראק ופרס. הם שרו שיריהם, ואני עמדתי ושפתי לחשו את הנבואה העתיקה של ישעיהו: "הנה אלה מרחוק יבואו, והנה אלה מצפון ומים, ואלה מארץ סינים."
הלא תבינו מה מתרחש בנפשי בשבתי בארץ הרחוקה ובלבי בוערת התשוקה לבוא לשכון בתוככם - והנה זכיתי לראות ספר ראשון זה שלי במחלצות לשון אבותינו.
הפרקים על עיראק בספר:
קבצנים ומלכים, על נהרות בבל, צאצאי הגאונים, "ומלאו בתיהם אוחים", קבר דניאל, חתונה בבבל, צורף-הכסף מכנאקין
מתוך הספר: - מובא כאן רק החלק על עיראק
...מכתב חשוב היה מונח בתיקי. הוצאתיו ועיינתי שנית בכתובת: "להוד רוממותו תחים עלי אל-עומר, סוכן החצר להוד-מלכותו המלך". מכתב זה נתן לי ידיד הוד-רוממותו, שפגשתי לפני כן בסוריה. לא ידעתי את תוכנו, אבל החלטתי להשתמש בו כרישיון-כניסה לארמון המלכות.
...הערב שבו הגעתי לבגדאד היה ערב תשעה-באב. בהתאם למנהג קדום מתכנסים שמונה רבבות יהודי בגדאד על גגות בתי-הכנסת, וכשפניהם מערבה - בכיוון לירושלים - הם מקוננים על שברם ההיסטורי.
את יהודי בגדאד לא ראיתי עדיין, למרות העובדה הסטטיסטית שכל תושב רביעי בבירת עיראק הוא יהודי. בכור-היתוך זה של לאומים שמיים דומים היהודים לשאר התושבים, ואף לובשים כמותם אותו הלבוש - מצנפת חומה או תרבוש אדום על ראשם, לגופם חלוק לבן, ארוך, ומעליו עבאיה צבעונית. נוסף לכך מדברים הם כולם ערבית.
מלווה על-ידי אחמד רחאל נסעתי במכונית המפוארת לאורך דרכים מזוהמות, בלתי סלולות ומאובקות, דחוסות באנשים, חמורים וגמלים. לבתים הפרימיטיביים גגות שטוחים, ולאחר שקיעת החמה אפשר להתענג עליהם מקרירות הערב. בגדאד היא עיר גדולה, אולם אין בה כל חשמליות או אוטובוסים. היו בה רק שני בתי קולנוע אשר הציגו סרטים בהשתתפות ואלאנטינו וצ'ארלי צ'אפלין. ראיתי אנשים מתגלחים ברחוב. הגלב, קורדי פרוע-זקן, תפס את התער באגרופו כאילו התכונן לנעצו בצוואר הלקוח. כשהבעתי את רצוני לעשות את צפורני (סוף סוף הריני אורח כבוד של הממשלה) הוציא הגלב זוג מספריים גדולים וביצע את הפעולה בשקידה ובזריזות מקצועית כה רבה, עד שבסופה חששתי להרעלת דם.
ככל שהתקרב הערב, כן נמשך לבי יותר ויותר אל היהודים וכן נעשה זר לי מלווי המוסלמי. עדיין לא פניתי אליו בכל שאלה הקשורה ביהדות או ביהודי ארצו. יתר על כן, בערב זה רציתי להיות בודד, בלי חברתו המעיקה של אדם שאינו מבין לרוחי.
ביקשתי את רחאל להובילני לבית-הכנסת הקרוב ולהשאירני שם, הלא גם הוא עשוי להתעייף בנסיעת יום תמים עם אדם זר וחקרני.
רחאל ידע שצום תשעה-באב יתחיל עם השקיעה; שחנויות היהודים תיסגרנה במהרה והיהודים יכולים להתאבל בבתי תפילתם. אולם הוא לא יכול להשאירני לבדי. הוא היה ערב לשלומי. "ברחובות אלו," אמר, "חשוך למדי בלילות, ולפעמים גם לא בטוח ביותר," לכן יביאני לבית הכנסת הגדול וימסור אותי להשגחתו של מכר יהודי שלו.
הודיתי לו בחמימות, ופנינו לעבר הרובע היהודי.
לפתע היה לילה. במזרח מתרחש המעבר מאור לחושך ללא דמדומים. מכוניתנו המהודרת נכנסה למעבר צר, שנראה לאור הפנסים כמסדרון אבן ארוך. זה היה הרחוב הראשי של הרובע היהודי. כל החנויות היו נעולות. בדרך היו פזורים פירות צבר רמוסים, עגבניות מעוכות, קליפות אבטיחים. ריח רקב חריף עלה מהשווקים העתיקים. נזכרתי בדרך המובילה לכותל המערבי בירושלים.
מכוניתנו תפסה את כל רוחב הדרך. ירדנו וציוונו על הנהג להתנהל מאחורינו. נבלענו בתוך קהל גברים לבושי חלוקים לבנים שמיהרו לתפילה, מהחצרות הסמוכות באו נשים מצועפות בצעיפים שחורים, שהובילו ילדים צעקנים דוברי ערבית. אורות המכונית שנעה מאחורינו הגיהו באור מוזר את התמונה הבלתי נשכחת של יהדות בגדאד המתכנסת להיאבל על חורבן בית-המקדש...
ליד קבר דניאל:
...לפני הפתח ישבו מספר בני אדם שחומים לבושי סחבות צבעוניות. למראה המבקרים התחילו לקונן בערבית בהושיטם קדימה ידיים כחושות ומזוהמות. המחזה ידוע. כל תייר פוגש בקבצנים כאלה...בכל מקום שקיימת אפשרות להונות יצור אנושי המתרכך על ידי זיכרונות רגשניים והלכי-רוח.
"יהודי?" שאלתי את הקבצן הראשון, בעל זקן פרוע ועיניים אדומות מוכות גרענת. הוא נענע לשלילה, והצביע בריטון על שכנו: "אל יאהודי", מלמל, כלומר, הקבצן האחר הוא יהודי. השני היה עוור למחצה , אפור-זקן, הבין שתשומת לבנו מופנית אליו. הוא חסם בפנינו את הדרך על ידי פשיטת זרועותיו ונתן לנו לעבור רק לאחר שהענקנו לו מטבעות מספר...
...אין זה נאה להתקרב יתר על המידה אל הנשים - אבל כמה מהן היו סמוכות אלי במידה שיכולתי לשים לב לפי החן הפנים שלהן, שהיו מוארים בזוג עיניים שחורות ונוצצות. חן זה של עור ועיניים לא יוכל להיעשות על ידי שום אמן איפור; זוהי תולדה של גזע שנשמר בטהרתו מאות שנים. הכלה ששמה היה רבקה, הייתה כבת שש-עשרה. ברוב מאמצים הצליחה משפחתה להשמינה במקצת, כי אם לא כן היו מתביישים להשיאה. היא קיבלה נדוניה של שלושת אלפים דינר...בעלה - בחור בן עשרים, בוגר בית ספר "אליאנס"...כמה מנגנים בחלילים ובכינורות השמיעו נעימות מזרחיות. לאחר זאת הובלה הכלה אל החתן בתהלוכה בין שתי שורות חברותיה שאחזו לפידים ושרו שירים בערבית. בני לוויתי העירו את תשומת לבי לצפרניהם של בני הזוג שהיו צבועות באדום (כנראה, שהוא התכוון לצבע החינה!) - צבע זה הוא סגולה נגד עין-הרע שלא תשבית את שמחת הכלולות. הנשים הקשישות רקדו ושרו שירי חתונה, כנהוג בשבעת ימי המשתה...
...התקרבנו לעיר המדאן, אבל נראה שמחוץ לבני לוויתי, הגרמנים האדישים, היה עמנו עוד נוסע בלתי נראה...
