שלמה שפירא
שלמה שפירא
ט"ו בשבט בפתח
ט"ו בשבט בפתח
תחבקו עץ שפריחתו יפה בעיני המתבונן
יבוא אביב בלב
שׂמחה תקווה באדם שבו.
סמלו של ט"ו בשבט - נטיעת עץ ואכילת פרות בטו' בשבט נשאר גם היום. אך בימינו אלה קשה להרגיש שאנחנו חוגגים את ט"ו בשבט.
למעשה, אנחנו זוללים במשך כל השנה מפרות הארץ והעולם. לא השארנו לנו פרי שנוכל לברך עליו "שהחיינו". היבוא החופשי, הטרנספורט והשינוע המהירים בין מדינות עם מגוון העולים שהגיעו לכאן לישראל והעובדים הזרים שכמותם לא מבוטלת אצלנו - כל אלה מביאים לכאן עוד ביקוש לסוגים מפרות העולם.
המחקר החקלאי המתפתח אצלנו בצורה מדהימה מכניס פרות שונים מזנים שונים גם בעצי הפרי.
הגידול החקלאי בחממות ובמקומות אקולוגיים נוספים ועוד, מוסיפים ברכה בפרות ארצנו ולעתים פרי זה או אחר ניתן לרוכשו במשך כל השנה.
יש לזכור את המצב הגלובלי והקוסמופוליטיות של היום. אנחנו מטיילים בעולם והעולם מטייל בנו ומתוודעים מקרוב גם בפרות הגדלים בעולם.
מבחינת נטיעת עצים, כבר אין מקום לנטוע במרכזה של הארץ. מזמן העץ הפך אבן-בית והיער או הפרדס הפך עיר ואם ניטעים פה ושם עצים, הם ניטעים בתוך ישוב או בסביבתו והנטיעה אינה מפסיקה לאורך כל השנה
דווקא במקומות שהיו צחיחים ולא מיושבים כן נטעים עצים (גם בטו' בשבט) ובהרבה מקומות בארץ צצו נווים יפים בשממה שמחממים את הלב.
שנים אחדות בעבר הצטרפתי במשלחות של תלמידים לטעת עץ בט"ו בשבט.גם אשתי המנוחה שהייתה מורה במקצועה נטעה עצים עם תלמידיה. כשהייתי בשרות חובה בצבא זכיתי לצאת אל יערות קרן הקיימת ולנטוע עץ.
האם קורה כך גם היום? כמעט שלא.
נשארו עדיין נטיעות סמליות פה ושם.
ובאשר לשקדיות בהרי ירושלים - ישנה פריחה רבה ויפה, פריחה שהופיעה ממש בזמן.
בחו"ל , למשל , בעיראק לא נטעו היהודים עצים, וכולם בירכו על פרות ובמיוחד דאגו שיהיו להם מפרות ארץ-ישראל.
אני זוכר את אבי שניסה להגיע בטו' בשבט לשבעים פרות שונים שיהיו מונחים על השולחן לברכה. הוא עשה כל שביכולתו לשמור אבטיח מסוף הקיץ לשלושה חדשים עד ט"ו בשבט ובתנאי מרתף ובעטיפה מיוחדת הצליח לעשות זאת, וצריך לזכור שלא היו אז מקררים או חדרי-קרור. אבי עשה כל זאת כדי לזכות בעוד "שהחיינו"
בט"ו בשבט.
הרבה פרות יבשים לא נאכלו מספר שבועות לפני טו' בשבט, כדי לאָכְלם בט"ו בשבט ולברך עליהם "שהחיינו", וכל המרבה ב"שהחיינו", הרי זה משובח.
פריחה ותקווה בט"ו בשבט
"ראש השנה לאילן"- הוא שמו של ט"ו בשבט, יום טוב שאין אומרים בו תחנון ואין קובעים בו תענית ואין מספידים בו. זהו האילן שעוצר ליום קט את התחנון, התענית וההספד כדי לטעת ולטעום מן הנטיעה שנוטע אלוהים ואדם.
משגלינו מארצנו, נתרחקנו מעל אדמתנו, ועתה כששבנו אליה נוטעים בה כל עץ ללבלוב ולהדר, "כי האדם עץ השדה". ויראה האדם אילנות בלבלובם ויתלבלב ויפרח גם הוא.
ט"ו בשבט אינו תחילת האביב. גם הגשם צריך להיות הגון ורציני כדי להביא לפריחת שקדיותיו. בארצנו,למרות ג'בלאות הקור של החורף, האדם נמצא בתקופת סתיו-אביב בעת ובעונה אחת, וכך מוודא פריחתו מתוך עצמו וסביבתו. רק כך יש מענה אמת לחייו שיצמחו אל עתיד אביבי.
אבותינו היו עובדי אדמה וחיו בחיק הטבע. געגועים היו לנו לטבע כאשר רחקנו ממנו, וכששבנו לכאן ממסחר לעבודת כפיים, החקלאות הייתה מטרת הווייתנו,
והוכשרנו לבנות ארץ פורחת יושביה. השתלבנו באינסטינקטים חקלאיים ולא באינסטנטים של בתי קפה. את הזר לטבע הפכנו לנטע חי בו.
והיום, כאשר היישוב העירוני משתלט, לדאבון לבנו על היישוב החקלאי, וכאשר העיריות בולעות את היערנות, וכאשר הטבע מזדהם מחרושתו של האדם, וצמחי מבחנה הופכים לאתגר עתידי, מה לעשות היום כדי שחמה תפציע ליום אחד, כדי להשאיר את הניחוח מן הפרדסים, לשמוח אחר קציר, ליהנות מנרקיסים, רקפות וכלניות ימשיכו להופיע ויפרחו באתרי ארצנו, בארץ שנחליה יישארו נקיים ומימיה טובים לשתייה ולהשקיה.
אנו מחוייבים להמשיך לטעת את "עץ הפרי" בצד "עץ הסרק" כדי שיהיו לנו פרות טובים לברכה ולמאכל, ונשים מבטחנו בחן ארצנו, גניה, כרמיה ויערותיה.
השקדיה לא פרחה בט"ו בשבט השנה. ואולי עוד תפרח בעוד מספר שבועות
שאלה אותי הגננת מ- "גן חצב", (רחוב לייב יפה 70, הרצליה), מה קורה לשקדיה שבחצר לגן, שלא פורחת עכשיו, ומחר ט"ו בשבט ואיך נצא לחגוג את פריחתה.
והוסיפה: "אני שואלת אותך, כי אתה מבין דבר בנושא - אני זוכרת - שפעם הצלת את ניוונה ומנעת עקירתה!
(זה היה לפני מספר שנים, כאשר רבתה הבניה בשכונה ואני מצאתי, שאין ניקוז למי-הגשמים שעמדו מסביבה. בעצתי, עירית הרצליה קדחה חור גדול בגדר שלידה לניקוז המים העומדים.)
עניתי לגננת: "השקדיה לא תפרח וגם עוד לא השליכה עלים השנה. ואם תפרח לאחר-מכן, פריחתה תהיה אולי זעומה וזעופה."
התערבה השקדיה ואמרה: "הטבע משבש, ונכון יותר: האדם ששיבש ומשבש את הטבע!"
דוגמא של שיבוש הטבע על-ידי האדם:
והארץ אִיֵּי עצים בודדים ביער מחלפים
הדהירה מסביבה
הדהירה בלועי נופיה
הדהירה ביוֹנֵי אדמתה מחרישה כמוות
ועל מה הדהירה והרעש סביב:
בני-האדם מחפשׂים כל הזמן קֵן
היונים נדחקות אל תוך האדם ומחפשׂות קֵן
כי לא הכל היום יחרוש החורש לזרוע
והאדם כמו היונה דוהר ודוהר בטֵרוף
כמו בפיזור גרעיני נפתולים בנשפי יונים.
מה מבטא עץ, גזעו ותשלובת סעיפי-חלומו - ריקוד מושלם:
רגלי בלט מכניפים לו עלווה ססגונית
עליו מתרוננים בשׂמחת-הרוח
מנגינתו ציורית חוגגת נחת
ובריקוד בתוך ריקוד בתוך ריקוד הללוית-מרומים...
במקרה, פגשתי בצייר רומנטיקן שידע לצייר עץ
בנימים נצחיים מתוך גזעי עלוות-הנפש .
אם אתה עץ רב-שנתי
שתמשיך לשמֵר עברךָ טבעות טבעות סמויות של היסטוריה בחותם של אור .
אך היום
האור של חמש לפנות בקר
מגיע אליך בשמונה וחצי
נדידה אדירה מעליך שועטת
ננעצות בך חלליות הקדמה
ואתה לא תבין
גלגלי עיניך דוהרים בסחרור סביבך
אולי כן אתה מבין
שלעולם לא יחזור אותו אדם-מפתח
לבנות ליקוטים ליקוטים בתוך יער
ואולי הדרך בשבילך לצאת מסיר הלחץ של החיים
הכָּלֵא בתוך עיר מקלט
מעין חברה להגנת הישן מפני החדש
על כל מה שנעשׂה ועושים באורח שאיננו מישור.
עצים עצים עצים עצים...
עד כמה העצים כאן מוריקים תוססים ושׂמחים
נושׂאים אותי מליוני שנים
מנשבים אותי לשמים שקולים לחיק עננים חיים
כמעט הגעתי לשירת השחרור המתבייתת בנשמתי.
