שלמה שפירא
נשאלתי על-ידי המשורר יואב חייק מספר שאלות ואחת על ביקורת ספרי-שירה
זה היה אחרי צאת ספרי הראשון "אררט" ב- שנת 1988.
קטע זה פרסמתי לאחר ראיון עמי עם המשורר "יואב חייק" במרתף עקד
והתפרסם בירחון "פסיפס" - ירחון מטעם הוצאת הספר "עקד". .
את הראיון הזה פרסמתי בבלוג שלי ב- 21 יוני, 2008 .
שלמה שפירא
על הסיגריה - סיגריה עליך שמשון
נשמתי אותך שנים במסדרונות העבודה
סיגריות אינן ידידותיות לסביבה
אך הסיגריות שלך היו לרעבך אוכל - עישנת סיגריה אחרי סיגריה...ולא הפסקת
פעם - עישנתי סיגריה כשהייתי בצבא (בשרות חובה)
אז הרגשתי רדיקלים חופשיים רוקדים בסביבתי
בני-משפחתי ניסו להניא אותי שלא לעשן,
קצת כעסתי - הסיגריות אז היו בשבילי עמודי הנשמה
נתרשלו ריאותינו נתעכבו חיינו...
ממעשן למעשן - עין ועין ומעין לעין תימרות עלטה,
אם סיגריה יש לידידי - תפסיק לעשן!
תפסיקו לעשן כי אתם מעשינים אותי אותך והסביבה..
15.06.2008, 00:02 שיר ברגע 265
שלמה שפירא
שלמה שפירא
היום הרת עולם - וכי ייקרא הeלeך-שיר
וכי ייקרא הeלeך שיר
מ- חeלץ מחשבותיך
וקרבת למלאכת החייאה:
רגשות יקרבוך
רגשות ירחקוך
הקרב בשדה השיר
מגע פנים אל פנים
הרת-שיר יעלה מזור ותעלה
אין מפסיד, אין מנצח
היום הרת עולם
שופך נפשי לפניכם
עeמי עaמי.
15.06.2008
שלמה שפירא
"פרח ושמו סיגל" ל- "ליהי קנדר", צ'ריקובר מוציאים לאור, 2000
דבר העורכת: ד"ר רוני אדם.
בספר הקדשה
בספר שינו שמות-הדמויות ושמות-המקומות, הסיפור עצמו נאמן למציאות.
"...כן, אני מאומצת, ואת סיפורי אני רוצה להקדיש לכם, לכולכם, לא רק לאלה המאמצים
אלא גם לאלו שלעתים מרגישים שאינם שייכים לשום מקום ואולי חשדו אי פעם שגם הם מאומצים.
מ- גב הספר:
בכל פעם שאני הולכת ברחוב ורואה עגלה ובתוכה תינוק המוסעת על ידי אמו, אני מרגישהשוויתרו עלי, למה?
23.01.2014
שלמה שפירא
בלי רגעי מנוחה למוט
" היי חזקה "
בלי רגעי מנוחה למוט
אזרי כל צלעות עַנְוֵי גופך
לקום
להתעודד ולעודד
את חזקה
שארית חַמָּה חגרי
בְּפֶה מלא נפער פינו
נשאפה רחשושי נס
קיימת מחשבת אֵל שתשובי לזון גם נפש .
24/6/2008 / ש י ר ב ר ג ע 279
שלמה שפירא
אני לא יודע לשׂחות
אני לא יודע לשׂחות
ובכל זאת אני שׂוחה בעזרת גלי הלב
הים רגוע ושקט...
אהובתי
רַהֲבָתי
האינטימית עם חום גופי
שומרת מרחקי עוקבת צעדי
מפלסת תקווה לשנינו.
בבוא היום
שנינו נישא זה את זה פנים ופרי
משקל דבקותנו בריקוד הָנָאָה
בשׂחית אהבה
בנשׂיאת יד בהצלחה.
24/6/2008 / ש י ר ב ר ג ע 280
שלמה שפירא
הייתי נוכח במסיבת השקת ספריה של פרופ' נורית גוברין
נורית גוברין – דברים שאמרה במסיבה
דברים במסיבה לכבוד 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה
כרכים ג + ד
כל שמנה וסלתה של הספרות העברית היו שם ,
חוקרים מן השורה הראשונה , סופרים ומשוררים ידועים :
יצחק אוורבוך-אורפז,חנוך ברטוב,איתמר יעוז-קסט,
עמליה כהנא-כרמון,אהרן מגד...
גם מבקרים
כולם חגגו עמה
המקום היה צר מלהכיל את כולם .
עשׂרות עמדו בחוץ .
נאמרו וצוטטו דברים , אך ראיתי לנכון להביא את דבריה בגלל חשיבותם .
למשל - ההצבעה על שיטות מחקר באקדמיה , על חוקרים שאינם הולכים עם הזרם הכללי ,
ועל תקווה חשובה - איך להשפיע על קוראים וחוקרים
ובעיקר על הסטודנטים שהם דור ההמשך ועוד ...
נורית גוברין –
דברים שאמרה במסיבה
ב- "תולעת ספרים" לכבוד 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה
כרכים ג + ד
יום ראשון, י"ט בסיוון תשס"ח (22.6.2008)
ידידים יקרים,
אף פעם לא מתרגלים להתרגשות של הופעת ספר חדש, ולמסיבה שנערכת
לכבודו. לא חשוב כמה ספרים כבר הופיעו וכמה מסיבות כבר נערכו.
ההשוואה הידועה של הופעת ספר ללידת ילד או נכד, יש בה משהו, אם כי
תמיד – בן או נכד עדיפים.
השמחה היא אפילו גדולה עוד יותר וההתרגשות רבה יותר, דווקא כשמספר
הספרים הולך וגדל יחד עם הגיל. במיוחד כשבגיל יש גם גיל. בכל גיל –
הופעת ספר היא מעין נֵס, וככל שהגיל גבוה יותר – נס הופעת ספר נוסף גדול
יותר. האם הספרים משביחים עם הגיל? – אני מאד מקווה שכן. אבל יחד עם
הניסיון והביטחון, באים גם החששות הצמודים למעמד ולפירסום. החשש
לרדת ברמה, החשש לחזור על דברים, הרצון לחדש, והצורך להתקבל, כל פעם
מחדש, על ידי קהל הקוראים הוותיק, שיש לו ציפיות, אבל גם על ידי קהל
קוראים חדש, שאינו מכיר ואינו יודע.
כבר תיארו חז"ל במשל המפורסם של האב ובנו המהלכים בדרך עם חמור,
ומנסים לרַצות את כולם, כיצד בסופו של דבר איש מהם אינו רוכב על החמור,
ולא עוד אלא שהם מעמיסים את החמור על גבם. וזאת, כיוון שמה שלא יעשו,
תמיד יהיה מי שיטען כנגדם, שלא יצאו ידי חובתו. אף החוקר, ובמקרה זה,
החוקרת, כך. לכן, לאורך כל חיי, וגם הפעם, השתדלתי בראש ובראשונה לצאת
ידי חובת עצמי. לכתוב ולחקור באותה דרך שחשתי שהיא המתאימה לי ביותר,
ולנושאי מחקרי. הכרתי את השיטות האחרות, הייתי מודעת לאופנות השולטות,
למדתי מהם, ובסופו של דבר בחרתי את הדרך ואת מושאי המחקר שהתאימו לי.
גם אם לא פעם, לאורך שנים, בעבר אבל גם בהווה, שילמתי (ואני עדיין משלמת)
את מחיר העצמאות ואי ההליכה בתלם-אופנות-המחקר.
כתבתי, דיברתי והתראיינתי לא מעט על עריצות שיטות המחקר באקדמיה.
על כך, שהחופש האקדמי אינו מבוצע הלכה למעשה, כשהמדובר במי שאינם
הולכים עם הזרם הכללי. ולא אחזור על כך. גם היום, כשלכאורה, ולא לכאורה,
התפיסה שייצגתי אותה, על ההכרח לחקור את הספרות בהקשריה הרחבים,
ההיסטוריים, הביוגראפיים, החברתיים, ניצחה והיא למעשה דרך המלך, המאבק
טרם הסתיים. הוא רק שינה את פניו. הזרמים הפוסטים למיניהם הגיעו לאקדמיה,
למדעי הרוח ולמדעי היהדות, יחד עם "ההיסטוריונים החדשים" למיניהם, ו"חוקרי
הספרות החדשים" למיניהם, יחד עם אווירה אנטי-ציונית ועוינות למדינה ולכל מה
שהיא מייצגת. מילת הקוד לקריאה זו היא החלפת ה"עולה" ב"מהגר". לזרמים
אלה, "הכובשים כל חלקה טובה" חבְרָה, מסיבה זו או אחרת, גם
"הקריאה המיגדרית", שבמיטבה, הביאה תובנות חדשות, אבל שלא במיטבה,
הוציאה את יצירות הספרות מהקשרן ההיסטורי והאישי, וקראה אותה קריאה
"חשבונאית", חלקית, אנכרוניסטית, ואף מסולפת. על כך דואב הלב מאד.
בספרי ובמחקרי, בדרך כלל איני יוצאת נגד, אלא בעד. אני כותבת על יצירות
הספרות, על הסופרים ועל החיים הספרותיים, בדרך שאני רואה אותם, בתקווה
שאוכל להשפיע על הקוראים, החוקרים ובעיקר על הסטודנטים שהם דור ההמשך.
אולי יהיה בדברי קוטב נגדי לאותן "קריאות מוטעות" בספרות העברית,
שאני פוגשת בספריהם של חוקרי ספרות, (עם או בלי מרכאות)
בהרצאותיהם ובשיח המתנהל בתקשורת לסוגיה.
בדרך כלל, קולם של אנשים כמוני, נשמע פחות, אם בכלל נשמע.
איני מחדשת דבר אם אומר, שגדול כוחו של ההורס מכוחו של הבונה,
ומי שמנסה לאזן, להעמיד דברים על דיוקם, אינו מעניין את "אמצעי התקשורת"
למיניהם. אין בו כדי לזעזע ולעורר סנסציה ולכן אין קולו נשמע. וחוזר חלילה.
לפני עשר שנים, עם מלאות חמישים למדינת ישראל, כתבתי פרק, שנכלל בכרך א'
של 'קריאת הדורות' בנושא: "הסופרים, הספרות והמדינה" והצבעתי בו על
ההיסטוריה של הקינה על הסופרים, הספרות, הדור ולימים המדינה, מאז קינתו
הגדולה של יל"ג: "למי אני עמל" וזעקתו: "האם לא האחרון במשוררי ציון הנני"
(בשנת תרל"א/1871 ).
וכן ציטטתי משפטים לרוב מדברי מרואיינים, בעיקר סופרים, המתחרים ביניהם
"מי יגדיל לתאר את 'המצב' כנואש וקודר יותר, מי ישחיר את ההווה ויתארו
בצורה מבהילה יותר. מי יגדיל לחזות חזות קשה יותר למדינת ישראל כמדינה
הצועדת לקראת אובדנה ויציג את העתיד כחסר תקנה וחסר תוחלת." ('קריאת
הדורות', א', עמ' 68). מה שהשתנה מאז הוא ההחרפה של הקינה, הגדלת היאוש
וחזון החורבן הצפויים בקרוב. כל יום ופינת ההפחדה היומית שלו באמצעי
התקשורת, כל יום והאפוקליפסה של ההתמוטטות בפי כול. מי שמעז לחשוב
אחרת, ולהצביע גם על חצי הכוס המלאה, נחשב לבלתי רצוי. כך בתחום הכללי
וכך בתחום התרבות והספרות.
יש תופעות שליליות לרוב, יש תופעות שליליות רבות בתחום התרבות והספרות
המעוררת דאגה עמוקה, אבל אסור להרים ידיים, יש להמשיך ולהילחם, כל אחד
לפי כוחותיו, כל אחד בחלקת אלהים הקטנה שלו, כדי לשנותן. הספרות תמיד
פעלה בתוך אווירה כללית קבועה של אי-נחת. תחושה זו דירבנה להמשך,
ל"בכל זאת", לאף על פי כן, הברנרי. ליאוש הפורה. "הבו לנו מיואשים" קרא
אהרן דוד גורדון בראשית המאה ה- 20. אבל "מיואשים" ש"הכאב הציוני",
כהמשך ניסוחו של ברנר, אינו זר להם, והם מנסים לתקן ולשנות מתוכו, מבפנים.
ספרַי הם התרומה שלי במאבק זה. קריאת הספרות והבנתה בהקשריה. הספרות
העברית היא מעניינת ובמיוחד חשובה. היא הבסיס המשותף לקיומו של עם.
לא כמליצה אלא כממשות. לכן, גם הכתיבה עליה, צריכה להיות מעניינת,
מושכת, לא מרתיעה, מובנת לקהל הרחב, המשכיל, המתעניין. כמובן, לא על
חשבון הרמה, ההעמקה, היסודיות והדיוק. גם ספר מחקר צריך להיות מושך.
גם ספר מחקר צריך להיות מעניין. צריכות להיות בו תמונות. [כמה ביקורת
מלגלגת ספגתי על כך. לאחר מכן, גם המלגלגים, הוסיפו תמונות לספרי
המחקר שלהם.] אם תדפדפו בדפי ספרַי אלה (כמו בקודמיהם) תגלו תמונות
רבות ובלתי שגרתיות. כגון, תמונותיהם של בני משפחת סמילנסקי, לרבות
תמונתו של ישראל, האח שנהרג בתאונת אופנוע בדמי ימיו; תמונות של בני
משפחת חיים גורי, תמונות של משפחת משה שמיר. התמונות ממחישות את מה
שכתוב בפרקים. בין השאר, החשיבות הרבה שבהיכרות עם הביוגרפיה, עם בני
המשפחה, עם ההורים, האח, כדי להיטיב להבין את יצירתם ולהעמיק בה.
פרקים אלה, על ס. יזהר, על חיים גורי, על משה שמיר, הם בין השאר, הזמנה
לקריאה מחודשת ביצירתם, מתוך ידיעת ההקשר המשפחתי. פרקים אלה הם
הזמנה, לקריאה מחודשת מסוג זה גם ביצירותיהם של אחרים. כמובן, מתוך
שימוש מושכל (הדרוש תמיד) לפרטי הביוגרפיה להעמקת הקשב ביצירה.
פרקי ספרי החדשים, כקודמיהם, יש בהם, כך אני מקווה, גם להמחיש את המושג
"ספרות עם כל דבר". הכול קשור בספרות. בשער "ספרות ארץ-ישראל" למשל,
יש פרק משעשע ומאלף המתאר את ראשית החינוך המיני בארץ ישראל, והוא
קשור בברנר, וגם ביהושע קנז; ויש פרק המתאר את "נקמת החלש". תיאור סיפור
אלגורי על שתי פרֵדות, "רזלה ועטרה" של שלמה צמח, שבו נפרע מידידו-יריבו
מנוער דוד בן-גוריון, באמצעות תיאור גרוטסקי נלעג ועויין שלו. ופרק המתאר
את ההתחלות של הספרות בארץ ישראל של סופר מזרחי. בכלל עניין ההתחלות,
חביב עלי וחשוב לי מאד, ואני מרבה לעסוק בו. זאת, מתוך התפיסה, שאם מכירים
את ההתחלות מיטיבים להבין את ההווה, אם כי איני בטוחה שאפשר להימנע
מלעשות שגיאות בעתיד. אבל ההתחלות לא רק מסקרנות, אלא גם חשובות. וכן,
אני פותחת נושאים חדשים לדיון במחקר, ומציעה סקר ראשון בהם, כדי לפתות
אחרים להמשיך.
השוני בין ספרים אלה לבין שני קודמיהם, הוא בכך, כפי שכתבתי בהקדמה,
שהם פחות "מכופתרים" ויותר אישיים. הכנסתי בהם יותר את עצמי, את היכרותי
האישית עם הסופרים שאני כותבת עליהם. העזתי לשלב גם "פכים קטנים" שגם
הם אני, דברים שהרגיזו אותי והגבתי עליהם, שחלקם פורסמו וחלקם פורסמו רק
כעת; מלחמותי בכל מה שקשור באבי, ישראל כהן; השתתפותי במשאלי ספרות
שונים בשנות השבעים והשמונים. יש בתגובות אלה לא רק היכרות עם צד נוסף
בכתיבתי ובמחקרי, אלא גם מעין פתח-הצצה בלתי שגרתי לחיים הספרותיים בכלל.
לסוציולוגיה של הספרות. לצידם של "פכים קטנים" אלה, שילבתי הפעם גם יותר
תמונות שלי עם סופרים, דבר שנמנעתי ממנו כמעט לחלוטין בספרי הקודמים.
אני מאד מקווה שאנשים ידעו על ספרַי. אני מקווה שימצאו אותם מעניינים. אני
מקווה שיקראו בהם. אני מקווה שיהיה בהם כדי לעורר למחשבה, להשפיע
ולשנות. אני מקווה שיעמדו לי כוחותי גם בהמשך, להוסיף ולכתוב, להוסיף
ולחקור ולהוציא עוד ספרים.
יבואו על התודה, כל הרבים שסייעו לי בליקוט הפרטים הרבים שבספר,
ושמותיהם רשומים בו כל אחד במקומו; תודה למי שסייעו לי באיסוף הצילומים,
האיורים, התמונות, ונתנו לי את רשותם לפרסמם בספרי.
יבואו על התודה הקרנות (המעטות) שתמכו בהוצאת הספרים
(תמיכה מעטה, אבל בכל זאת משהו),
לישראל כרמל, ולאנשי הוצאת כרמל ובראשם חזי ועקנין, שהתיאום בינינו היה הדוק ומופתי.
תודה לאליענה ולאנשי "תולעת ספרים", ולכל מי שבעזרתם יצא הספר לאור
והתאפשרה מסיבה זו. תודה לידידי הקריין האמן, יוסי דגן, למשורר רפי וייכרט
שהינחה בטוב טעם, ולשני עמיתי-ידידי פרופ' עוזי שביט ופרופ' זיוה שמיר על
דבריהם הטובים על ספרי.
תודה לשלמה בעלי, רֵעי ואהובי, לכל בני משפחתי, לידידי ולכל הקהל שכיבד
אותי בנוכחותו. מה שצריך לעשות כעת הוא לקנות (בהנחה), לקרוא ולרוץ
ולספר לחברים.
24/6/2008
שלמה שפירא
במתחם-"מעבדה לפיזיולוגיה של צמחים" בחדרון קטנטן
שיר זה מוקדש ל- "טאוס"
בשנות הששים באוניברסיטת תל-אביב (הישנה) ב- "אבו-כביר"
שמונה שעות רצופות
במתחם מעבדה ל- "פיזיולוגיה של צמחים"
בחדרון קטנטן, ללא מזגן, ללא מדיח כלים
בקרן זווית כיור
ברז מים פתוח שעות
בכיור ובדליים כלי-זכוכית רבים (במיוחד- מאות מבחנות מזכוכית)
אשה מסורה מאד
מדיחה כלים מלוכלכים
השתוקקה למילה טובה ...
על מקומי עמדתי
רחמים בלבי
לא זקפתי קומתי .
הידע המדען להבינה
לקרוא סיפור חייה
להזדהות עם כל מה שרקמה ורוקמת בחייה האישיים
ובדלת אמות נבכי העולם הסובב אותה ?
24.06.2008 (ש י ר ב ר ג ע 281)
שלמה שפירא
לתת
"לתת את הנשמה, לתת" - הנשמה שנתת בי טהורה, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי טהורה...
"תן וקח, תני וקחי" - ל- "חול" יש צבע משלו. לובשים חול-חקי מאו צה טונגלי בשפתנו ,בדרכי חיינו, גם בשבת.
אויבינו - אבו-עלי אבו-ג'אסם ו- אים עלי-ג'אסם שהידי" עלינו...
קשה קשה לאהוב בימים אלה בגלל הרחמים שאינם והעולם שכבר לא מבין אותנו ולא מנסה להבין אותנו...
אם רק את תביני - ימים וחיבוקים
אם נדבר על אהבה בשפת אהבה
אם נעשה אהבה בעשיית אהבה
ילמד העולם מה זאת אהבה.
לתת את הנשמה לתת...לתנות אהבה בשפת אהבה
(אפלטון הפילוסוף ידע ויידע עולם מזמן מזמן מה זאת אהבה)
אך כאשר אינני פילוסוף, ובגילי הולכת ומצטמקת תאוותי
ועיני כהות, גם אם ארצה לחבק יחבקו אין...תחבקו וחחבקו אתם!
כשנפרדנו לשלום בשבת, "אמרתי לך: "אני אוהב אותך".
לא ענית - כל-אחד במרצו מתרץ אותה אחרת
איך מבין אדם שלא מתחבק או שלא יודע להתחבק או שלא יכול להתחבק...
מי יאהב אותך יותר ממני.
שלמה שפירא
אילוץ ותירוץ
אילוץ ותירוץ לא תמיד אותו דבר, חיים ביחד, אבל לא קרובים אחד לשני.
אם אנחנו ביחד ולא ביחד - מי ירקוד שוב את וואלס הפרחים.
איך ירקוד עמי (העם שלי) כאשר פעם - רקדתי עם רעייתי בבית-מלון הומה ברוקדים וזכינו בפרס על המקום הראשון בריקודים.
אין בעם הזה מי שירקוד עמי עכשיו, אם ארצה לרקוד, ארקוד בערסל ערפילי אינטרנטי לרקד איש רוקד עם אישה)
*********************
חמאס-עזה לעז ולועז בנו - משמיץ, מבזה, הורג, חוטף...אטרף (צד)-מטורף: חמאס-חדירה,
חמאס-הריגה, חמאס-חטיפה,, חמאס-חבלה, חמאס-ירי, דורש-רעה לעם-ישראל, משטמה(כאראהייא)שנאתו...
מממנו אותו בכסף רב...(גם בכספי "קאטרים").
תמות נפשי עם הרשעים הללו שלא יאונה שוב רוע לעמי.
בני-חורין אנחנו. חייבים להחזיר שליטה על חיינו
אמרו רבותינו: "מימינו לא ראינו כך" - "הולך הולך חמאס לעזאזל המדברה".
עוד מעט חג-הפסח הבא עלינו לטובה ולברכה, בנים ירוצו, בנות ירקדו
שוב נצא ממצרים: "בצאת ישראל ממצרים, בית-יעקב מעם לועז"...
שלמה שפירא
