שלמה שפירא
"דרך ארץ המשי" ל- "אמנון שמוש", הוצאה לאור "אביב", 2000
עמוד 5 : אשר חי שאולוף נולד בערב ראש השנה, וכבר בכך היה אות לטובה, סימן לבאות. אבל אות זה היה כאין וכאפס לעומת הנס המופלא שלא נראה כמותו במקומותינו, וככל הידוע גם לא במקומות אחרים. אשר חי נולד וכל עשר אצבעותיו הקטנות והשמנמנות צבועות, סגול נוטה לשחור, כאילו זה עתה עזר לאביו לצבוע את המשי והכותנה שהובאו לו מהשוק. וזאת לדעת, כפי שכל ילד בשכונה ידע, שאביו ואבי אביו היו ממשיכי השושלת העתיקה והמפוארת של צבעי המשי, ששמרו בקנאות את סוד אומנותם לצאצאיהם בלבד. השמועה יצאה בקהילה, בשכונה ובעיר כולה והיו הבריות מחפשות תירוץ ואמתלא לראות את הנס בעיניהן ולמששו באצבעותיהן. האחד היה משרבב שפתותיו בתדהמה והשני משמיע צקצוק של תמהון מפיו והשלישי נאנח ומגלגל עיניו לשמים ןמלחש: "מה רבו נפלאותיך, השם!" והרביעי שואל וחוקר שמא ואולי והחמישי מניד ראשו בשתיקה מהורהרת וכן הלאה וכן הלאה...היו ששיפשפו פעם ועוד פעם את אצבעות הרך המצייץ להיווכח שאין הצבע יורד. ואלמלא יצאה השמועה מפי רוזה המיילדת בכבודה ובעצמה כשעה לאחר הלידה, ועברה מפה לאוזן בעזרת-הנשים של בית הכנסת "בבא תמא"...הלך האב אצל ניסנוף הצורף וקנה אצלו אונקיה של חוטי כסף ומחצית האונקיה חוטי זהב טהור, צרר אותם ביריעת קטיפה ארגמנית, שנותרה מן הפרוכת שנרקמה לזכר אלטון סבתו, והלך ובא אצל מוסא אליאסוף הרוקם. אמר לו: "הרי לפניך קטיפה וחוטי זהב וכסף, עשה לי כסות נאה לברית המילה...ולא עברה שעה וכבר היו ארבעה נערים רוקמים דגם מופלא...
עמוד 21 : ...בקצה אולם הנוסעים, בדלפק שלפני האחרון, נראה שלט מודבק בחיפזון, כתוב ביד "אוזבקיסטאן איירווייס" - בעברית, לטינית וקירילית. ובעברית בלבד גם "טשקנט". היתה זו אחת הטיסות הראשונות של חברת התעופה הזאת בקו טשקנט-תל-אביב...המטוס לא היה מלא. חמש וחצי שעות טיסה. אפשר יהיה לתפוס שורת כיסאות באמצע ולחטוף תנומה...אושי בן-שאול דחף לפניו בשמאלו עגלה עמוסה, בעוד ימינו חובקת את שרה'לה אשתו. פעם ראשונה שהוא נפרד ממנה לחודש תמים. איך יסתדר בלעדיה, איך תסתדר בלעדיו. ההחלטה היתה משותפת, לא בלי התלבטויות, על שני חלקיה: לצאת לשליחות המיוחדת הזאת, ולצאת תחילה לבד כדי לבדוק אם יש מקום לאשה בתנאי הארץ המוסלמית המתפרדת והמתפוררת...איך אפשר לדעת אישה - כמה מסובך. לדעת מתמטיקה - אפשר. לדעת עברית -אפשר וניתן, בשלימות או כמעט בשלימות, אבל לדעת אישה. קרא את הספר של עמוס עוז ולא זוכר ממנו דבר. "לדעת אישה". שבוע אחרי זה ראה את הסרט "ניחוח אשה" - איזה יופי של סרט...כי מה שווים חייו של גבר בלי הניחוח..והחוח שבאשה...
עמוד 148 : ... "ככה זה טוב. אבל חשוב שימצא חן בעיניך, כי אתה תלוי בו ולמרבה האירוניה גם הצלחתך תלויה בו. נהג טוב זה כמו נעליים טובות, בכל מקום בעולם. כאן זה הרבה יותר מזה. הוא הקשר שלך עם הארץ הזאת, עם אנשיה, עם פקידיה וחוקיה, הכתובים והלא-כתובים. והעיקר, דרכו ורק דרכו אתה מתגמל, יענו משחד. אתה חייב לפתח תבונה ורגישות בשטח-הפקר זה. אתה מחליט את מי לתגמל, מתי וכמה, הביצוע עובר דרכו, וגם הוא יעשה זאת לא תמיד ישירות, המנגנון המשומן ביותר כאן הוא מנגנון התגמול, שאין לו כללים, מי שלא משתלב בו, חבל על הזמן.".
עמוד 161 : משעברה מחצית השנה מאז החתונה וצילה לא נתעברה, החלו שתי האמהות מסתודדות ומתייעצות איך יבשרו לה לסטודנטית בת הדור החדש כי הגיעה העת לעשות מעשים...וכבר באה ובישרה להן כי ביקרה ב,משגב לדך" ואין ספק שהיא בהריון. יצאה דאגה מליבן של האמהות ונכנסה לליבה של הבת, שחששה להמשך לימודיה. מכל מקום לא היה עולה על דעתה לדחות את הריונה, לו ציפתה המשפחה בדריכות, שכן גם היא כבעלה היתה בכורה להוריה, וההורים ציפו בצדק לנכדים... יום הלידה לא היה יום ככל הימים. כמה נסים אירעו באותו היום ועל כן נקרא הבן נסים. אמנם שמו המלא היה עמרם נסים שאולוף. אך השם האמצעי נסים דבק בו מיום לידתו, שהיה לכל הדעות יום של נסים. היה זה בעיצומו של קיץ חם מאין כמותו, באמצע יולי 1927, כשהאדמה רעדה בכל הארץ. בדרך נס ביקרה אותם באותו היום רוזה המיילדת, לבדוק את היולדת ולתת עצות אחרונות לקראת היום הגדול המתקרב...בשעה שלוש אחר הצהרים התחילה האדמה רועדת תחתיהם...כיוון שהכל ישבו עדיין סביב שולחן הסעודה לא נפגע איש... הגדיל לעשות האב המאושר, שהגה רעיון חדש בנוסף למנהגי המסורת, לשמחת לב צילה אשתו. הוא הציב למראשות העריסה קופת רבי מאיר בעל-הנס והבטיח לשלשל לתוכה את המטבעות הארץ-ישראלים שהוטבעו באותם הימים לכשיגיעו לידיו הגרוש הראשון עם החור, המיל הראשון ומטבע השני-מיל הראשון. ובקופת חיסכון חבויה התחייב לשים למשמרת את הפונט הפלשתינאי (א"י) הראשון, שיגיע לידיו. על השטרות והמטבעות החדשים, הראשונים לציון, קרא בעיתונים.
