שלמה שפירא
הייתי נוכח במסיבת השקת ספריה של פרופ' נורית גוברין
נורית גוברין – דברים שאמרה במסיבה
דברים במסיבה לכבוד 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה
כרכים ג + ד
כל שמנה וסלתה של הספרות העברית היו שם ,
חוקרים מן השורה הראשונה , סופרים ומשוררים ידועים :
יצחק אוורבוך-אורפז,חנוך ברטוב,איתמר יעוז-קסט,
עמליה כהנא-כרמון,אהרן מגד...
גם מבקרים
כולם חגגו עמה
המקום היה צר מלהכיל את כולם .
עשׂרות עמדו בחוץ .
נאמרו וצוטטו דברים , אך ראיתי לנכון להביא את דבריה בגלל חשיבותם .
למשל - ההצבעה על שיטות מחקר באקדמיה , על חוקרים שאינם הולכים עם הזרם הכללי ,
ועל תקווה חשובה - איך להשפיע על קוראים וחוקרים
ובעיקר על הסטודנטים שהם דור ההמשך ועוד ...
נורית גוברין –
דברים שאמרה במסיבה
ב- "תולעת ספרים" לכבוד 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה
כרכים ג + ד
יום ראשון, י"ט בסיוון תשס"ח (22.6.2008)
ידידים יקרים,
אף פעם לא מתרגלים להתרגשות של הופעת ספר חדש, ולמסיבה שנערכת
לכבודו. לא חשוב כמה ספרים כבר הופיעו וכמה מסיבות כבר נערכו.
ההשוואה הידועה של הופעת ספר ללידת ילד או נכד, יש בה משהו, אם כי
תמיד – בן או נכד עדיפים.
השמחה היא אפילו גדולה עוד יותר וההתרגשות רבה יותר, דווקא כשמספר
הספרים הולך וגדל יחד עם הגיל. במיוחד כשבגיל יש גם גיל. בכל גיל –
הופעת ספר היא מעין נֵס, וככל שהגיל גבוה יותר – נס הופעת ספר נוסף גדול
יותר. האם הספרים משביחים עם הגיל? – אני מאד מקווה שכן. אבל יחד עם
הניסיון והביטחון, באים גם החששות הצמודים למעמד ולפירסום. החשש
לרדת ברמה, החשש לחזור על דברים, הרצון לחדש, והצורך להתקבל, כל פעם
מחדש, על ידי קהל הקוראים הוותיק, שיש לו ציפיות, אבל גם על ידי קהל
קוראים חדש, שאינו מכיר ואינו יודע.
כבר תיארו חז"ל במשל המפורסם של האב ובנו המהלכים בדרך עם חמור,
ומנסים לרַצות את כולם, כיצד בסופו של דבר איש מהם אינו רוכב על החמור,
ולא עוד אלא שהם מעמיסים את החמור על גבם. וזאת, כיוון שמה שלא יעשו,
תמיד יהיה מי שיטען כנגדם, שלא יצאו ידי חובתו. אף החוקר, ובמקרה זה,
החוקרת, כך. לכן, לאורך כל חיי, וגם הפעם, השתדלתי בראש ובראשונה לצאת
ידי חובת עצמי. לכתוב ולחקור באותה דרך שחשתי שהיא המתאימה לי ביותר,
ולנושאי מחקרי. הכרתי את השיטות האחרות, הייתי מודעת לאופנות השולטות,
למדתי מהם, ובסופו של דבר בחרתי את הדרך ואת מושאי המחקר שהתאימו לי.
גם אם לא פעם, לאורך שנים, בעבר אבל גם בהווה, שילמתי (ואני עדיין משלמת)
את מחיר העצמאות ואי ההליכה בתלם-אופנות-המחקר.
כתבתי, דיברתי והתראיינתי לא מעט על עריצות שיטות המחקר באקדמיה.
על כך, שהחופש האקדמי אינו מבוצע הלכה למעשה, כשהמדובר במי שאינם
הולכים עם הזרם הכללי. ולא אחזור על כך. גם היום, כשלכאורה, ולא לכאורה,
התפיסה שייצגתי אותה, על ההכרח לחקור את הספרות בהקשריה הרחבים,
ההיסטוריים, הביוגראפיים, החברתיים, ניצחה והיא למעשה דרך המלך, המאבק
טרם הסתיים. הוא רק שינה את פניו. הזרמים הפוסטים למיניהם הגיעו לאקדמיה,
למדעי הרוח ולמדעי היהדות, יחד עם "ההיסטוריונים החדשים" למיניהם, ו"חוקרי
הספרות החדשים" למיניהם, יחד עם אווירה אנטי-ציונית ועוינות למדינה ולכל מה
שהיא מייצגת. מילת הקוד לקריאה זו היא החלפת ה"עולה" ב"מהגר". לזרמים
אלה, "הכובשים כל חלקה טובה" חבְרָה, מסיבה זו או אחרת, גם
"הקריאה המיגדרית", שבמיטבה, הביאה תובנות חדשות, אבל שלא במיטבה,
הוציאה את יצירות הספרות מהקשרן ההיסטורי והאישי, וקראה אותה קריאה
"חשבונאית", חלקית, אנכרוניסטית, ואף מסולפת. על כך דואב הלב מאד.
בספרי ובמחקרי, בדרך כלל איני יוצאת נגד, אלא בעד. אני כותבת על יצירות
הספרות, על הסופרים ועל החיים הספרותיים, בדרך שאני רואה אותם, בתקווה
שאוכל להשפיע על הקוראים, החוקרים ובעיקר על הסטודנטים שהם דור ההמשך.
אולי יהיה בדברי קוטב נגדי לאותן "קריאות מוטעות" בספרות העברית,
שאני פוגשת בספריהם של חוקרי ספרות, (עם או בלי מרכאות)
בהרצאותיהם ובשיח המתנהל בתקשורת לסוגיה.
בדרך כלל, קולם של אנשים כמוני, נשמע פחות, אם בכלל נשמע.
איני מחדשת דבר אם אומר, שגדול כוחו של ההורס מכוחו של הבונה,
ומי שמנסה לאזן, להעמיד דברים על דיוקם, אינו מעניין את "אמצעי התקשורת"
למיניהם. אין בו כדי לזעזע ולעורר סנסציה ולכן אין קולו נשמע. וחוזר חלילה.
לפני עשר שנים, עם מלאות חמישים למדינת ישראל, כתבתי פרק, שנכלל בכרך א'
של 'קריאת הדורות' בנושא: "הסופרים, הספרות והמדינה" והצבעתי בו על
ההיסטוריה של הקינה על הסופרים, הספרות, הדור ולימים המדינה, מאז קינתו
הגדולה של יל"ג: "למי אני עמל" וזעקתו: "האם לא האחרון במשוררי ציון הנני"
(בשנת תרל"א/1871 ).
וכן ציטטתי משפטים לרוב מדברי מרואיינים, בעיקר סופרים, המתחרים ביניהם
"מי יגדיל לתאר את 'המצב' כנואש וקודר יותר, מי ישחיר את ההווה ויתארו
בצורה מבהילה יותר. מי יגדיל לחזות חזות קשה יותר למדינת ישראל כמדינה
הצועדת לקראת אובדנה ויציג את העתיד כחסר תקנה וחסר תוחלת." ('קריאת
הדורות', א', עמ' 68). מה שהשתנה מאז הוא ההחרפה של הקינה, הגדלת היאוש
וחזון החורבן הצפויים בקרוב. כל יום ופינת ההפחדה היומית שלו באמצעי
התקשורת, כל יום והאפוקליפסה של ההתמוטטות בפי כול. מי שמעז לחשוב
אחרת, ולהצביע גם על חצי הכוס המלאה, נחשב לבלתי רצוי. כך בתחום הכללי
וכך בתחום התרבות והספרות.
יש תופעות שליליות לרוב, יש תופעות שליליות רבות בתחום התרבות והספרות
המעוררת דאגה עמוקה, אבל אסור להרים ידיים, יש להמשיך ולהילחם, כל אחד
לפי כוחותיו, כל אחד בחלקת אלהים הקטנה שלו, כדי לשנותן. הספרות תמיד
פעלה בתוך אווירה כללית קבועה של אי-נחת. תחושה זו דירבנה להמשך,
ל"בכל זאת", לאף על פי כן, הברנרי. ליאוש הפורה. "הבו לנו מיואשים" קרא
אהרן דוד גורדון בראשית המאה ה- 20. אבל "מיואשים" ש"הכאב הציוני",
כהמשך ניסוחו של ברנר, אינו זר להם, והם מנסים לתקן ולשנות מתוכו, מבפנים.
ספרַי הם התרומה שלי במאבק זה. קריאת הספרות והבנתה בהקשריה. הספרות
העברית היא מעניינת ובמיוחד חשובה. היא הבסיס המשותף לקיומו של עם.
לא כמליצה אלא כממשות. לכן, גם הכתיבה עליה, צריכה להיות מעניינת,
מושכת, לא מרתיעה, מובנת לקהל הרחב, המשכיל, המתעניין. כמובן, לא על
חשבון הרמה, ההעמקה, היסודיות והדיוק. גם ספר מחקר צריך להיות מושך.
גם ספר מחקר צריך להיות מעניין. צריכות להיות בו תמונות. [כמה ביקורת
מלגלגת ספגתי על כך. לאחר מכן, גם המלגלגים, הוסיפו תמונות לספרי
המחקר שלהם.] אם תדפדפו בדפי ספרַי אלה (כמו בקודמיהם) תגלו תמונות
רבות ובלתי שגרתיות. כגון, תמונותיהם של בני משפחת סמילנסקי, לרבות
תמונתו של ישראל, האח שנהרג בתאונת אופנוע בדמי ימיו; תמונות של בני
משפחת חיים גורי, תמונות של משפחת משה שמיר. התמונות ממחישות את מה
שכתוב בפרקים. בין השאר, החשיבות הרבה שבהיכרות עם הביוגרפיה, עם בני
המשפחה, עם ההורים, האח, כדי להיטיב להבין את יצירתם ולהעמיק בה.
פרקים אלה, על ס. יזהר, על חיים גורי, על משה שמיר, הם בין השאר, הזמנה
לקריאה מחודשת ביצירתם, מתוך ידיעת ההקשר המשפחתי. פרקים אלה הם
הזמנה, לקריאה מחודשת מסוג זה גם ביצירותיהם של אחרים. כמובן, מתוך
שימוש מושכל (הדרוש תמיד) לפרטי הביוגרפיה להעמקת הקשב ביצירה.
פרקי ספרי החדשים, כקודמיהם, יש בהם, כך אני מקווה, גם להמחיש את המושג
"ספרות עם כל דבר". הכול קשור בספרות. בשער "ספרות ארץ-ישראל" למשל,
יש פרק משעשע ומאלף המתאר את ראשית החינוך המיני בארץ ישראל, והוא
קשור בברנר, וגם ביהושע קנז; ויש פרק המתאר את "נקמת החלש". תיאור סיפור
אלגורי על שתי פרֵדות, "רזלה ועטרה" של שלמה צמח, שבו נפרע מידידו-יריבו
מנוער דוד בן-גוריון, באמצעות תיאור גרוטסקי נלעג ועויין שלו. ופרק המתאר
את ההתחלות של הספרות בארץ ישראל של סופר מזרחי. בכלל עניין ההתחלות,
חביב עלי וחשוב לי מאד, ואני מרבה לעסוק בו. זאת, מתוך התפיסה, שאם מכירים
את ההתחלות מיטיבים להבין את ההווה, אם כי איני בטוחה שאפשר להימנע
מלעשות שגיאות בעתיד. אבל ההתחלות לא רק מסקרנות, אלא גם חשובות. וכן,
אני פותחת נושאים חדשים לדיון במחקר, ומציעה סקר ראשון בהם, כדי לפתות
אחרים להמשיך.
השוני בין ספרים אלה לבין שני קודמיהם, הוא בכך, כפי שכתבתי בהקדמה,
שהם פחות "מכופתרים" ויותר אישיים. הכנסתי בהם יותר את עצמי, את היכרותי
האישית עם הסופרים שאני כותבת עליהם. העזתי לשלב גם "פכים קטנים" שגם
הם אני, דברים שהרגיזו אותי והגבתי עליהם, שחלקם פורסמו וחלקם פורסמו רק
כעת; מלחמותי בכל מה שקשור באבי, ישראל כהן; השתתפותי במשאלי ספרות
שונים בשנות השבעים והשמונים. יש בתגובות אלה לא רק היכרות עם צד נוסף
בכתיבתי ובמחקרי, אלא גם מעין פתח-הצצה בלתי שגרתי לחיים הספרותיים בכלל.
לסוציולוגיה של הספרות. לצידם של "פכים קטנים" אלה, שילבתי הפעם גם יותר
תמונות שלי עם סופרים, דבר שנמנעתי ממנו כמעט לחלוטין בספרי הקודמים.
אני מאד מקווה שאנשים ידעו על ספרַי. אני מקווה שימצאו אותם מעניינים. אני
מקווה שיקראו בהם. אני מקווה שיהיה בהם כדי לעורר למחשבה, להשפיע
ולשנות. אני מקווה שיעמדו לי כוחותי גם בהמשך, להוסיף ולכתוב, להוסיף
ולחקור ולהוציא עוד ספרים.
יבואו על התודה, כל הרבים שסייעו לי בליקוט הפרטים הרבים שבספר,
ושמותיהם רשומים בו כל אחד במקומו; תודה למי שסייעו לי באיסוף הצילומים,
האיורים, התמונות, ונתנו לי את רשותם לפרסמם בספרי.
יבואו על התודה הקרנות (המעטות) שתמכו בהוצאת הספרים
(תמיכה מעטה, אבל בכל זאת משהו),
לישראל כרמל, ולאנשי הוצאת כרמל ובראשם חזי ועקנין, שהתיאום בינינו היה הדוק ומופתי.
תודה לאליענה ולאנשי "תולעת ספרים", ולכל מי שבעזרתם יצא הספר לאור
והתאפשרה מסיבה זו. תודה לידידי הקריין האמן, יוסי דגן, למשורר רפי וייכרט
שהינחה בטוב טעם, ולשני עמיתי-ידידי פרופ' עוזי שביט ופרופ' זיוה שמיר על
דבריהם הטובים על ספרי.
תודה לשלמה בעלי, רֵעי ואהובי, לכל בני משפחתי, לידידי ולכל הקהל שכיבד
אותי בנוכחותו. מה שצריך לעשות כעת הוא לקנות (בהנחה), לקרוא ולרוץ
ולספר לחברים.
24/6/2008
