שלמה שפירא
"אהרן מגד" - "היינץ ובנו והרוח הרעה" " - "Heinz, his son and the evil Spirit- הוצאת עם עובד - 1976
סדר הפרקים: המכוורת, טוראי הירש ראובן, מס' אישי 605822, המכתבים, המקהלה, פרשת דיטריך פון ברנהארדט, מקרה התורן, הלגה, הסבר קצר על גב' לוונברג, אמנות האיסלאם, אצל גבריאל, הפרעה בשעה מאוחרת, עדנה בלילה, היינץ צועק, השוד, האב והבן.
מ- עמוד 93 : היינץ מצא מלון קטן בירושלים ועשה בו את שארית הלילה, אך לא עצם עין. הוא ראה לפניו את הנער הגרמני הזה, בן השתים-עשרה, מיכאל, לבוש חליפה כחולה עם כפתורי-נחושת. ובעניבה - כפי שהיה הוא לבוש בהיותו נער בהיידלברג - שערו גזוז יפה, סרוק למשעי, עם פסוקת בצד, והוא בביתה של הלגה. הוא ראה אותו משחק בכדורגל בחצר, מכדרר ורץ, מכדרר ורץ. משחק עם כלב-הזאב הגדול על הדשא שמאחורי הבית, משליך מקל ממנו והלאה וקורא בגרמנית "לאווף! ספרינג! פנג-אוף! האלט!" = רוץ! קפוץ! תפוס! עצור! תופסו בצוארו, מחבקו, מתגושש עמו. ראה את הלגה מביאה לו, על-גבי מגש, מיץ קר בכוס גבוהה, מיישרת בכף ידה את בלוריתו הנופלת על מצחו, ואומרת לו זיית נאך האוז זו קוממן (הגיע הזמן להיכנס הביתה) או את שלשתם נוסעים במכונית לבריכת שורש, לובשים בגדי-ים, טובלים, שוחים, משחקים במים בכדור, צוחקים - גופו המסורבל של דיטריך, שהכרס מתפלצת מבעד למכנסי-הים שלו, גופה הארוך והאלגנטי שלה, גופו החלקלק והגמיש של הנער, שלוש חיות-ים מתעלסות -הוא לא עצם עין כל הלילה. בשמונה הלך לבקר את אביו, שגר ברחוב שקט ברחביה. הלמוט שמח, אך גם נבהל מעט, בראותו את היינץ. וכששאלו מה הביאו לירושלים בשעה מוקדמת על-כך ענה היינץ שבענין רובי בא, בענין הצבא. ברגע שאמר דבר שאינו אמת, חשב שאולי יהיה זה אמת: אולי ילך אל היועץ המשפטי לממשלה, ייכנס אליו וידפוק על השולחן, יתבע משפט, יתבע טיהור שם בנו, יתבע צדק, "אתה עושה שטויות, היינץ," הכניס הלמוט את בנו אל חדר-המגורים, שהיה גם חדר-עבודה , חדר מלא ספרים, ציורים וחפצי-אמנות עתיקים. "אתה נלחם בטחנות-רוח"...הלמוט הסתכל בו בדאגה. "עלינו להסתכל בדברים באופן מפוכח" אמר בשקט "רובי הוא בעל-דמיונות, הוא לא מכיר את עולם הממשות. הוא מתנגד לעולם הממשות ...הוא לא מסוגל לקבל אותו!... "אתה רוצה להחזיר אותו לצבא?"... הלמוט עבר כבר את שנת השבעים וחמש - חצי שנה קודם לכן ערך לו חוג ידידיו, מהם שהכירוהו מגרמניה ומהם ממלומדי ירושלים, מסיבת-יובל צנועה, שהשמיעו בה הרבה דברים בשבחו... "הם הטביעו אות במצחו! סטיגמה! נצטעק היינץ. "אתה יודע מה זה להתהלך בארץ הזאת עם כתם כזה? לא היה בצבא?...נזרק?...ישב בבית-כלא?...רובי הירש ישב בבית-כלא? פושע?!". פניו של הלמוט התעננו. הוא תופף על טבלת השולחן. "הם עשו לו עוול, אני מסכים," אמר. "אבל על-ידי תיקון העוול הזה, שהוא עוול מבחינה משפטית ומוסרית וציבורית, וזה נכון, אתה תגרום לו עוול גדול עוד יותר!" "האם לא כולנו לופטמנשכן" = "אנשי-אויר"?, גיחך הלמוט. "הם הרסו אותו!" זעק היינץ. לומר לך את האמת, היינץ," הרכין עצמו הלמוט לפנים, כאילו לומר דבר-סוד, "אם אינני יודע מה היום הגון וישר יותר, להיות בצבא או להיות מחוץ לצבא...כשאני רואה מה אנחנו עושים בשטחים ...יש לי קשרים עם סוחר-עתיקות מבית-לחם, איש משכיל מאוד, פארוג'י, אנטון פארוג'י, את אביו הכרתי בימי הבריטים...הנה, את זה קיבלתי ממנו עכשיו בשביל חוות-דעת, נשא מן השולחן צלוחית עתיקה, סדוקה, שציורים בקוים כחולים, עבים, היו תוויים בה. הלמוט הירש היה פרופסור לאמנות האיסלאם בהיידלברג ונתפרסם בספרו "אגדה ואמת בציורי קסר-עמרה". כשעלה ארצה, בשנת 1940, דרך אנגליה (והצליח להעביר הנה את ספרייתו ואת רוב אוספו האמנותי), לא נמצאה לו קתדרה באוניברסיטה העברית. פקיד גבוה במחלקת-העתיקות, סאלים עבודי, הכיר במומחיותו ונטלו לעבוד למען המחלקה במוזיאון רוקפלר. באמצעות עבודה זו יצר קשרים עם אגודות נוצריות ומוסלמיות, בארץ ומחוצה לה, עם סוחרי עתיקות ואספנים. קשרים אלה עמדו לו גם לאחר קום המדינה: באמצעות אנשי או"ם היה מקבל דברי-עתיקות מירושלים המזרחית, מבית-לחם ומרבת-עמון ומחזירם בדרך זו, בצירוף חוות-דעת מפורטות. בית הממכר הלונדוני סותבי היה שולח לו מפעם לפעם תצלומים של כתובות ערביות ופרסיות, של כלי חרס וזכוכית, של שטיחים עתיקים ומבקש חוות-דעת על מקורם וזמנם ומשלם לו בעין יפה. בישראל עצמה נדרשו לו בעיקר אספנים, חובבי אמנות המזרח...
