שלמה שפירא
כוהנת
הייתי כבן ארבע עשרה. ילדה יפה הייתה בכיתתי במעברה מאותה עלייה בבלית שהגיעה לארץ,
שם משפחתה "כהן". הלכתי לאוהל שלה, היא באה לאוהל שלנו, איני יודע למה ומדוע אמי הגיעה למסקנה,
שאני עלול להתאהב בנערה הגדולה ממני בשנה ולהתחתן אתה.
אמי אמרה: אל תתחתן עם כוהנת. בנישואין היא אמרה: מחוייבות גבר לאישה כוהנת קשה יותר ממחוייבות גבר לאישה לא כוהנת.
חלפו השנים, אמי נפטרה, אני מעיין בפרשות השבוע: "תצווה" ו- "תרומה" ונזכר ב- לאה הכוהנת מן המעברה.
התורה לא מזכירה כלל את הכוהנת. הכוהן הוא עמוד התווך בפרשות השבוע.
שאלתי עצמי:
אמי שלא ידעה לקרוא עברית, ממה ממי ינקה את מסקנתה, אולי מאותו "דרוש" שהרב נתן כל שבת לפני תפילת מנחה ואמי לא פסחה לשמוע את הדרוש בשבת בכל שבוע.
בפרשות "תצווה" ו- "תרומה" פוגשים את הכוהן ולא את הכוהנת - על בגדיו, תכשיטיו, עזרי טקסיו, גם על התמדתו למחוייבותיו, ונסיתי להגיע ולהתעמק עד פאותיו. במצוות הפאה, כשכהנים לא עבדו ושרתו בקודש, דואגת התורה לכהן העני וכך נשכרים ב-פאה כל עניי יהודה.
סוף סוף מצאתי בין הפאה בשדה לפאת האישה - אפילו - מקצוע מצלעות הפאה של אישה על חמשת פאוניה האפלטוניים, יכול להוביל לעוני. אז אמי, כנראה, צדקה - שלא להתאהב ולא להתחתן עם כוהנת.
11.02.2022
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!