שלמה שפירא: "יישבבט" "ילבבט" שתי מלים בהתגלגלות השׂפה היהודית בגדדית

שלמה שפירא

"יישבבט" "ילבבט" שתי מלים בהתגלגלות השׂפה היהודית בגדדית

מגיע חודש שבט. בעיראק קור כלבים. לובשים בגד על בגד.
בקושי יש חימום בבית ואם ישנו חימום בגחלי פחמים,
רואים אותך עומד כמעט קופא ואומרים לך
"שבט יישבבט וילבבט".
כוונת המעיר לך היא אירונית וכפי שאז הבנתי, הכוונה - 
בחודש שבט כל כך קר שהטבע עושה שבטים-שפטים עד לבטים כלומר - רעד בבן אדם.
כנראה, משפט זה היה בתחילת דרכו עם כוונה אחרת הקשורה 
למה שקורה בצמחים ב- ט"ו בשבט:
יישבבט במובן - להעתיק
ילבבט במובן - לנבוט.
וזה היה קשור לתחילת המנהג בט"ו בשבט הקשור לצמחים
בארץ ישראל המשנאית שהפכה תלמודית כשגלו יהודים מארץ ישראל לבבל.
הקשר לט"ו בשבט הראשוני היה לנביטת הדגנים ויותר מדויק לצמיחה החזקה שתבוא לנבטי הדגנים ולאחר זמן נוספו לדגנים פֵרוֹת עצי פרי. לזכור שהיהודים בארץ ישראל היו חקלאים וגידלו תבואה.
בעיראק קראו היהודים לט"ו בשבט, "תִּפקֵע אִלְשָׁג'ַר" .
"פקע" בערבית קשור לתבואה, אולי בתקופה של ט"ו בשבט החיטה מתחילה לחנוט זרעים "חְבוּב". 
כנראה, בכל זאת, העברית היהודית השפיעה על השם הערבי לט"ו בשבט היהודי. כנראה, יהודי בבל שגלו מארץ ישראל לבבל, זכרו את השקדייה וקרוביה שפרחו בט"ו בשבט וראו פקעות ופקעים שנפתחים בסביבות ט"ו בשבט. כך, שהשם "תִּפקֵע אִלְשָׁג'ַר" מימים ימימה. 
יש לזכור שזרעי הדגנים היו בנביטה אטית שצמיחתם הייתה חלשה מפני הקור ומחודש שבט מואצת צמיחתם.
זה קרה עד לא מזמן בארץ ישראל לפני כמאה שנה עם פיזור זרעי החיטה, למשל, לאחר הגשמים הראשונים של החורף בסיומו של הסתיו אצל הפלאחים בארץ ישראל.
היהודים האיכרים זרעו זרעים בסוף הקיץ בתקווה שינבטו וכבר בחורף יהיו צמחים קטנים חזקים מספיק ואם תהיה עצירת גשמים, אז האיכרים היהודים הממוכנים זרעו שוב בחיטה את שדותיהם.

3.02.2020