רק בשירה אני מביע את דעתי ומייעץ לקורא ה-"מבולבל - במרכאות"
שלא יתבלבל, שלא יבלבלו לו את המוח ושכל קורא וכל שומע שיר יאמר בפיו, בעצמו ובכבודו מה אומר לו השיר. אבל אנשים לא קוראים שירים, הם שומעים או קוראים את מה שמבקרים כותבים ומה שמבקרים כותבים על מבקרים על שירים.
(זה מזכיר את מה שהיה בזמני בתיכון - חייבו המורים לקרוא ספרים ולהמציא תמציתם כשהמורים בעצמם לא קראו ספרים ותלמיד-פראייר קרא באמת ספר וכתב תמצית למורים וגם לעשרות מחבריו).
(נזכרתי - איך עברו תלמידי התיכון את בחינת הבגרות בתנ"ך, כאשר לא קראו תנ"ך ורק שיננו אוטומטית את ספר "שאלות ותשובות בתנ"ך של מנשה דובשני")
(כמה מילונים וכל כך הרבה מילונים נכתבו בשביל קוראי מלים ונשארו אך ורק לצדיקי מִלּוֹתֵינו).
אתה תהיה הקורא! אתה הקורא! בעצמך ובנפשך חווה שיר ואת מלותיו וחווה את יופיו דעתו והבנתו והיית מבורך.
תקראו, למשל, את ביאליק
מה שתבינו מביאליק - זה ביאליק
תקראו את לאה גולדברג
מה שתבינו מלאה גולדברג, זאת לאה גולדברג.
אך רבים החוקרים, בתי-המחקר ותקציבי המחקר המוסיפים קושי לקורא.
יש חוקרים על חוקרים, בתי-מחקר על בתי-מחקר, תקציבי-מחקר על תקציבי-מחקר והספריות מלאות ועמוסות וסוסי-קריאה אין! אין עידוד וחיבוק אמתי המוני לקריאה ולשמיעה של שיר.
לגבי הקורא האמתי - לשם מהּ הפירמידה המתלווה הזאת? לְמָה ולמי היא מיועדת? הלא היא מיותרת - פירמידה מעוניינת ומעניינת רק לבודדים ולחרטומי פרעוני מצרים.
שירה צריכה לפרוץ מלב משורר אל לב השומע והקורא
בשמיעה ובקריאה אין צורך במתווכי-ביניים
כך אדם שומע מלב-ראשונה, פנים אל פנים, שיר,לא יאהב או יאהב וייהנה בעצמו,
שומע כזה יחסוך לו ולנו בהוצאות מרובות וזמן, ימנע אי-הבנות וברורות והיה גם שמח.
