שלמה שפירא
באופניים של מרים קופיץ למדתי לרכב על אופניים
לא קנו לי אופניים, גם אם חסכתי קצת כסף, העדפתי לקנות ספרים שחסרו לי ולא אופניים.
בהרצליה הישנה, מעטים התלמידים שהיו להם אופניים ומעטים התלמידים שהגיעו לבית-הספר באופניים.
בשנת 1953 כשהייתי תלמיד בכיתה ח' בבית-ספר ברנר בהרצליה, המחנך שלי - חיים בלצן -שהיה גם מחנך של אחת התלמידות מכיתות ו',
הפגיש באחת ההפסקות כשהיה תורן-מורה בחצר ביני לבין תלמידה מכיתה ו' - מרים קופיץ - ואמר לשנינו שאנחנו תלמידים חרוצים בכיתה בה לומדים וגאה בנו. כך הגיע האופניים של מרים ללמד אותי לרכב על אופניים בחצר בית-הספר בהפסקות.
מרים אף הציעה להשאיר את האופנים ברשותי פעם אחת אחרי הלימודים, כדי שאהיה בטוח ברכיבתי גם מחוץ לבית-הספר.
צריך לזכור, שבימים ההם הלכנו הרבה ברגל - אני התלמיד הלכתי ברגל מן הבית לבית-הספר ומבית-הספר לבית, ומרחקי ההליכה היו כיותר מקילומטר לבית הספר העממי וכשני קילומטרים וחצי מן התיכון.
מבית הספר התיכון - הלכנו קבוצת תלמידים ביחד רגלי בחזרה מבית הספר. כל אחד נפרד מן הקבוצה אל ביתו, אני הייתי האחרון המגיע אל ביתי. בהרבה ימים היינו עוצרים בדרך ליד הקיוסק ברחוב הראשי שהיה ממוקם כמאתיים מטרים מזרחה מבית-הכנסת הגדול ברחוב סוקולוב ושותים גזוז, כמובן, כשהיו כמה גרושים בכיס.
פעמים בודדות בשנה נתמזל מזלי ובאמצע הדרך אל ביתי היה עוצר אחד משני העגלונים שגרו בסמוך לביתי והציעו שאעלה ולחסוך כמה מטרים בהליכה בחום השמש.
גם בגיל מאוחר יותר, העדפתי לקנות ספרים שלא היו ברשותי ולא אופניים.
כך היו הזמנים בימי המעברות, הצריפים ובלוקי-השיכונים.
15.06.2016
