שלמה שפירא
על ספר לילדים "ידידי עמנואל ואני" / יצחק בן-נר
בית הוצאה כתר, 1980
סדרת ספרים "ראשית קריאה" המקנה לילדים הרגלי קריאה וחוויה מרתקת - (עורכת אחראית: זהר שביט)
"אחרי שנים רבות שבתי לשכונת השאננים, כמעט במקרה.
דרכי החול נסללו מזמן והיו לכבישים, מרבית העצים נגדעו, ובמקום הבתים הנמוכים התנשאו
בנייני בטון וזכוכית רבי קומות, כמעט אי-אפשר היה להכיר את המקום הסואן הזה:
המון אנשים זרים הסתובבו לכאן ולכאן, עסוקים וטרודים, ומכוניות קטנות וגדולות טרטרו וחרקו
מכל עבר. נדמה היה כי הים כאלו התרחק לו לכיוון האופק, להימלט מן השאון הזה.
רק הקיוסק של בצלאלי עוד נותר, כמו אבר זר, במקום שבו עמד באותם ימים. בצלאלי עוד
שרת את לקוחותיו, במי סודה המפעפעים מברז ניקל ישן, בסוכריות ובפלות,
הוא היה זקן מאוד אך זכר את כל ילדי השכונה, וגילה את אזני חרש-חרש כמגלה סוד,
מי חי ומי נסע לארצות רחוקות.
הוא ידע הכל על כל אחד - ורק על ידידי הקטן עמנואל לא ידע לומר דבר.
תחלה אמר שהוא פרופסור מפורסם וממציא גדול בטכניון,
אחר-כך, כשחקרתי אותו מעט בענין זה, התברר שהתבלבל: "לא, הוא מסכן מאוד.
הוא נכה וחולה ושוכב כל הזמן בבית-חולים", אמר בביטחון גמור, כאילו נמחקו הדברים
שאמר לפני רגע.
"אתה בטוח שעמונאל נכה?" שאלתי בדאגה.
"בטח, מאה אחוז", אמר, "אבל הוא הבריא ועזב את הארץ, ועכשיו מיליונר בקנדה, או
בקיבוץ אחד בעמק יזרעאל, שכחתי איזה".
בקיצור, איש זקן ומבולבל, שקשה ללמוד ממנו דברים לאשורם.
וכך לא עלה בידי עד היום לחזור ולגלות את ידידי משכונת השאננים.
בביקור נוסף בשכונה חקרתי גם אנשים המתגוררים בבית-קומות שנבנה במקום שבו עמד פעם הוריו של עמנואל.
איש לא הכיר אותו. גם בספרי הטלפון לא מצאתי את שמו. אולי החליף את שם משפחתו, מי יודע?
נכנסתי למכוניתי והתנעתי אותה, ועזבתי את שכונת השאננים, שהחליפה את מראה וגם שמה הישן לא התאים לה יותר.
הזמן עובר וחולף ומשאיר אותנו רק עם זיכרונות עצובים ומעורפלים.
כשהפניתי את ההגה אל רחוב בן-יהודה הסואן, הצצתי בראי של המכונית וראיתי ילד קטן, מתושבי השכונה, מניף לי מאחור את ידו לשלום, כמו פעם, לפני עשרים ושש שנה.
