שלמה שפירא: המרגיעה בשתיקתה

שלמה שפירא

המרגיעה בשתיקתה

לא זכיתי באור מן ההפקר

בטוחני באור הכתרתך

יום אחד זה יקרה

אופתע מאורך ויבואו ימי המשיח.

אל תאמיני לאלה האומרים

אלו ימים שאין בהם לא חובה ולא זכות

זכותך גדולה וזכותך תגן עלייך ועלינו.

30.04.2024

שלמה שפירא: למחרת, ביום המימונה התעוררתי מוקדם...

שלמה שפירא

למחרת, ביום המימונה התעוררתי מוקדם...

למחרת, ביום המימונה התעוררתי מוקדם

התפילה בלב

לא מזמן דבקתי בהנחת תפילין בכל שחר

היום - תפילתי בלב, בת-חן 

שחור ולבן החזה - שמלה לבנה שרשרת שחורה על עננה לבנה

הדורה

אהבתי

חן בה.

לא פליט אני ממוצא מרוקאי שהיום גאה בשמחה מתפרצת במופלטות.

אלך לראות סרט לחלץ את מעט העלים הנושרים מגופי בגלל הבדידות.

שלמה שפירא: "תשאיר - תבוא בעוד שעה וחצי"

שלמה שפירא

"תשאיר - תבוא בעוד שעה וחצי"

(אתם! - "תרבחו ותסעדו" הערב - אני, כבר לא מוזמן!)

"תשאיר - תבוא בעוד שעה וחצי" ומי היום מתקן נעליים - נעליים טובות ויפות זרוקות היום ברחובות ומרוב "מלאכות-אוויר רבות רבות הפרנסות". 

"מן האלמאן חמלו ג'מאל עאל עאל" (מעמיסים הגמלים מזו הסחורה דשופרא דשופרא) 

גמלים איין ואין סחורה ואין אזרחים שיאכלו את הסחורה הרקובה,

מפוקחים אנחנו היטב היטב, אך שיכורים, כיסינו מחוררים : "יש חור בדלי, הביטו נא חברייה חדי גדייה"

בחג הפסח הזה כל הבתים מסתובבים סחור סחור ואומר כל אחד לשני -  "ישר ותמים אני", אך יש חורים בדליים - הביטו נא חברייה!

וטוב שנזהר - נשמר.

בעבר - לפני כשלושים שנה,"אגודת הסופרים העבריים בישראל" אפשרה פעם ליוצר "לחיות" שבוע ימים בחצרות האיכרים בכפר תבור.

היא אפשרה ליוצר לחוות בצוהר חייהם של ראשוני המתיישבים בארץ-ישראל. חצרו של איכר וביתו אמת בקופסת קרן-קיימת לישראל" שמוצגת שם.

ועכשיו יש חצרות מכל הסוגים והמינים - חצרות או חצרים, חצרות גדולים או גדולות לחסידים, זה כבר לא משנה.

היום - בן שמונים ושש "על בלימה" אני - כמו בספרו של הסופר "סול בלו", 

מתקשה לזכור צמחים - כאשר כל צמח וצמח הגדרתי ועטפתי בחיים משלו,

איני זוכר שמות-צמחים ומתקשה בחשבון, מתקשה בהבנת הנקרא, מתקשה בפוליטיקה, מתקשה בהליכה, מתקשה לתת שירות לאסלה התלויה באוויר על בלימה, 

משנת 2022 "שימי תבורי" אכן צדק "אין לי אהבה".

שלמה שפירא: מתוך ספרה האוטוביוגרפי של שושנה (שושנה ארבלי-אלמוזלינו) - 1998 / על המלל הרוויזיוניסטי לעומת העשייה הבנגוריוניסטית

                                                         שלמה שפירא

                                                מתוך ספרה האוטוביוגרפי של 

                                            שושנה (שושנה ארבלי-אלמוזלינו) - 1998

על המלל הרוויזיוניסטי

בעקבות "חוק רמת-הגולן"- בכנסת העשירית (1981-1983)

ח"כ שושנה ארבלי שימשה כיו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת העשירית וכשרת הבריאות ב-86-88

היא פונה ל-מלל הרוויזיוניסטי בראשותו של מנחם בגין ומזכירה לו 

"אנחנו בנינו ופיתחנו את הארץ ולא העשייה ה- בגיניסטית

חשוב להזכיר את העשיה הבנגוריוניסטית-מפא"יניסטית-מערכניסטית-עבודהניסטית...

2009, אוק׳ 24

שלמה שפירא מביא דיון חשוב לציבור בנושא : ספרות, בדיון, וירטואליה ומציאות משחקים על בימת החיים - מאת : שושנה ויג ואורה עשהאל 18/12/2008

כאשר ספרות, בדיון, וירטואליה ומציאות משחקים על בימת החיים - מאת : שושנה ויג ואורה עשהאל 18/12/2008

בעיתוי מדהים חברנו יחד, אנו, שתי סופרות, בערב המוקדש לרומן הסיפורים ``פיסות אישה`` מאת אורה עשהאל ובהנחייתי, הסופרת שושנה ויג, במדיה טק בנתניה. מועד האירוע, כדרכם של ערבים ספרותיים מעין אלה, נקבע זמן רב מראש. אולם זמן קצר בטרם האירוע הסתבר שהעיתוי חל במועד שידור ``הגמר הגדול``, התוכנית האחרונה שבה מכריזים מנחי תוכנית הריאליטי, ארז טל ואסי עזר, על בחירת המנצח בסדרת הריאליטי ``האח הגדול``. למרות ``התחרות הקשה`` מול התרבות הפופולרית , התקיים האירוע ואף זכה לקהל אוהד, שמיותר לציין כי מילא חלק מרכזי של המושבים באולם והיה מצויד בהקשבה והתעניינות ובהחלט יצא נשכר מן הערב. עוד בטרם התקיים הערב הספרותי במדיה טק הרימו חברים קרובים גבותיהם בחשדנות כאילו אנו מתכוונות לחבל בהנאתם בהכריזנו על מועד הערב התרבותי שלנו דווקא במועד הפרובלמטי. להציב ערב על ספר מול תרבות הריאליטי היום הוא כמו להציג על הסקלה שני הפכים. בעולם הזה שלנו השתנו תפקידי השחור והלבן. הלבן הפך שחור והשחור הפך לבן. היכן הימים בהם התרבות הייתה תרבות של השתתפות בקונצרט או ביקור במוזיאון? היכן הימים בהם קריאה ודיון ביצירות ספרותיות היו ספינות הדגל של התרבות? היום נודה הלכנו שבי אחר כל מה שמחקה את התרבות. והחיקוי הזה הוא חיקוי מהיר. חיקוי שהוא בבחינת ציפוי עלוב ואין בו תוכן כלל ועיקר. מה מנחילות תוכניות הריאליטי? במידה מסוימת הם מסחטה מזוקקת להאבסת הכספים של המפרסמים. כל מטרת התוכניות הללו העלאת רף הרייטינג. הכול בסיכומו של עניין נובע משיקולים כלכליים ולא משיקולים תרבותיים. חיינו מתרוקנים מתוכנם ואנו שותפים פעילים וגם סבילים לסגידה שמשתרשת בסדר החדש שלנו : התוכניות הריקניות הללו. כן, ממש בו זמנית עת התקיים האירוע הספרותי לכבוד ספרה של אורה עשהאל בעיר הולדתו של אביה אברהם שור ז``ל, ובמקביל התקיימה ברחבת מוזיאון תל אביב עצרת המחאה שכותרתה ``רוצים תרבות אחרת``. באורח דומה גם משתתפי הערב בנתניה הביעו מחאה כמו אלפי המשתתפים בעצרת בתל אביב נגד תרבות הריאליטי. נוצר מצב מעניין שבו זכה האירוע לכבוד הספר ``פיסות אישה`` לחבור אל ארגון אמני ישראל שהביא שמות קאנוניים של משוררים: ביאליק ורחל כדי למחות ``נגד תרבות הכסף והטמטום``. יאיר גרבוז נשא באותה עצרת נאום חריף ואורה עשהאל מצטטת מעיתון ``הארץ`` את ירון פריד שכתב בטור הטלוויזיה שלו: ``דרוש אח חדש``. ירון פריד כתב: ``גמר של תכנית ריאליטי מושמצת, נערצת, מפלצת רייטינג שלא ברא השטן...מה אכפת לנו מי ... ייקח את המיליון ... מה קרה פה ב-107 הימים האחרונים? מי היו האנשים האלה שגרבצו, הפליצו, התקרצצו על סיגריות, טיגנו ביצים, זיינו ת`המוח, שתו בקשית זה את דמו של זה... מי היו האנשים האלה? מה הקשר בינם לבינינו?`` הקורא בוודאי שם לב שהטור היומי, אודות הטלוויזיה, בעיתון הבוקר המכובד ``הארץ`` משתמש בביטויים הלקוחים משפת הרחוב, דבר שעושים כיום רבים מסופרי ישראל הטובים ביותר, לצורך העצמת המחאה נגד התדרדרות התרבות המובאת מעל מרקע הטלוויזיה. שכן בתקשורת ובאמנות מדובר ראשית כל במסר, בתוכן. בהתאם לכך מלביש היוצר את המסר ומגישו לקהלו בעטיפה היאה ביותר. העיתוי המדהים של הערב הספרותי אתמול, שדן בין השאר בחיבור שבין המציאות לבדיה ומתוך כך בהבטים סוריאליסטיים של הספרות, אתגר אותנו לגבי הנושא של תרבות הריאליטי, סדרת `האח הגדול`, התוצאות של הטכנולוגיות המתפתחות בתחום התקשורת מבחינת ההשפעה על תכני תרבות וצריכת תרבות בעידן שלנו. יש כאן הרבה מעבר לביקורת, המוצדקת, כנגד ערוץ 2 הרותם תקציבי ענק לתכנית שאינה מקדמת תרבות אלא מדרדרת אותה. הערב הזה שבו היינו שתינו, הסופרת שושנה ויג , עיתונאית וסופרת ואורה עשהאל חוקרת תקשורת, וסופרת על במה אחת עם הפסנתרנית ציפי בן שפר ועם בלה גולדברג הקריינית וגם ציון נאג`תי נגן הסנטור הוביל אותנו להתמקדות בחשיבה התמונתית. שוב - היותנו קשורות אל התקשורת. הדבר דרבן אותנו לעסוק בנושא שנפתח לנו ולא להתחמק ממנו. העוצמה שצברה תוכנית `האח הגדול` נובעת ללא ספק מהחיבור בין טכנולוגיות: הטלוויזיה, המחשב, הטלפון הנייד והאינטרנט. לכל אחד מאל?? תפקיד חשוב בסדרה, שעוד תעלה על מרקעינו בדיונים ותוכניות נספחות וממשיכות. איך אומרים - ממש קשה להיפרד... הטלוויזיה משדרת. המחשב אוסף נתוני הודעות סמס, האינטרנט שופע בלוגים, הלחנות, סרטי אנימציה ותגובות בלתי פוסקות. לפני כשבוע הייתה אורה עשהאל עדה בשדרה בצפון תל אביב להתכנסות של מטפלות בתינוקות. הדיון הסוער ב`מי ינצח` הותיר את הפעוטות זנוחים. קריאות רמות בנוסח ``תקשיבי לי, את לא נותנת לי לדבר`` ``מה יגידו הלסביות וההומואים`` שהפכו ממש לצעקה היו הקולות שהושמעו בסביבת הטף. ההורים העסוקים בעבודה: עורכי דין, פסיכולוגים, כלכלנים ואנשי מסחר בודאי שאינם מודעים לחשיפה של הפעוטות בני השנה לקולות הויכוחים הרמים ולהתמקדות מי שאמונות על הטף באנשים זרים... שנהיו לפתע חלק מהסביבה הקרובה של ילדיהם. חדרי המורים במדינת ישראל, עסקו בפירוש ב`בעד ונגד` גיבורי הסדרה.... אכן, הנבואות הקודרות של המומחים לחינוך לגבי הסכנה הטמונה ב`טלוויזיה בכל בית` התממשו. מסתבר שהעניין כל כך ממכר ומסוכן עד שכמו בעניינים כלכליים ואחרים יהיה צורך בהתערבות דמוקרטית של האמונים על התקציבים והתכנים על מנת שלא לסכן את עתיד ילדינו. הרי לא ייתכן שרייטינג של תכנית טלוויזיה תקדם אדם בלתי כשיר, בגלל פופולריות, לעמדה ציבורית. לא נוכל לברוח מהמציאות של חיינו, אבל נוכל לייפות אותה ונוכל למתן את הטירוף הזה שמשתלט עלינו. צריך למצוא איזון שחסר בנו, וצריך להשיב את התרבות האמיתית לעולם. לא רק תרבות של רייטינג יש לה קיום. בתום האירוע עוד הספקנו להרוויח כמה קטעים מסיום ``האח הגדול``, רווח לנו מעט לגלות שהזוכה בגמר הגדול הייתה שפרה, בין כל הברירות שניצבו הייתה שפרה הקול השפוי. בין הסריגה הבלתי שפויה לעץ בחצר הבית היא דווקא הייתה זו שייצגה את התרבות שאליה צריכים לשאוף גם בתרבות ריאליטי. רווח לנו שבוגרת ``בצלאל``, אישה צעירה גרפה את הפרס הגדול. במדד הפופולריות ניצח דווקא הקול השפוי אף שהוא כמעט הלך לאיבוד בתוכנית. כמעט הלכנו לאיבוד במאפרת הסיגריות של האחים בבית, מזל שזכתה מי ששידרה סוג של נאורות וניסתה לשדר סוג של יצירתיות. 18.12.2008

שלמה שפירא: באווירה הסובבת היום בארצנו

שלמה שפירא

באווירה הסובבת היום בארצנו

באווירה הסובבת היום בארצנו : "שאלו את העורב, מדוע תגנוב סבון? ענה: טבעי להזיק.

שאלו את המושל, את הרופא, את השופט - מדוע הממון מסנוור עיניים?

כי נשלקו ברותחים כל הקברניטים (סאלאקו כול אל-רובאן)

ואין ה- "שלם" "שלם".

ה- "שלם" ב- "שלמה" - כך חשבתי, אך אין אדם מושלם

היום - ה- "מושלם" ב- "אישי " ב- "כללית מושלם".

שלמות הבריאה מתורגמת ב- "רבי עקיבא 60 ב- בני-ברק כ- "שלמות השן"

"שלמה המלך" היה שופט אותנו בין אנחנו האם האמיתית לבין האם המזויפת

נשתדל לא לזייף ולא להיות מזוייפים - דיינו!

"פתח פיך ב- "טוב" ויהיה "יותר טוב".כי בארץ-מושלמת לא חסר/לא יחסר מאומה.

בעיראק קראו לי בכמה שמות - "סלים". "סאלם" "סלמאן",

חשבו הורי שהרך "סלים" = אינו פגום , 

שהרך "סאלם" יביא תמיד שלום/הסכם בין צדדים רבים וישלים בין צדדים רבים

שהרך "סלמאן" יקבל מעט חוכמה מ- "שלמה המלך".

כל כך החיים היו קשים ונשארו קשים ואין לי ארץ אחרת !

שלמה שפירא: "מיכל שלי"

שלמה שפירא

"מיכל שלי"

"שוש" שלחה לי תמונה במייל וכתבה: "זאת התמונה של מיכל שלי":

"שלמה

אני שולחת לך תמונה של מיכל

מטיול שנערך בשנה שעברה בעונה הזו

של פריחת הכלניות

שוש"

כלניות תמיד תפרחנה
סופות לרוב תהמנה ותסערנה
אבל כלניות תמיד תבערנה!

אהבה - היא כוח אמיתי. 

אמא מתגעגעת לבתה האהובה

אח מתגעגע לאחותו האהובה

אחות מתגעגעת לאחותה האהובה

משפחתה האהובה - קולקטיב-על בארץ ישראל.

המום הייתי כאשר שמעתי "מיכל שלה" איננה בדמי ימיה.

האם - "מחנכת" 

הבת "מיכל" מנוחתה עדן - אהבה את אמא מכל הלב 

אהבה משפחה, אהבה חברים, אהבה ידידים

אמא שלה חינכה אותה ברוח המולדת.

דמעותיי בכו מעצמן - יודע מאסוני מהו אסון לאחרים

געגועי ל- "מיכל" שאותה לא הכרתי, כבד פה חסר ישע הייתי כשנודע לי אסון קורה במשפחה.

לזכרה של מיכל

איך שהיינו מתים על החיים

וברגע אחד

חיים על המתים

ובתחפושת החיים

חובה להמשיך את החיים

אלוהים שידע להאמין

חיים שידעו לחייך

חייבים להמשיכם להאמין ולחייך

היא ידעה לחייך

היא ידעה להאמין

היא נסכה נסיכות ומלכות

מלכה תמיד מלכה

עם מקראי בנסיכים ובמלכים בארץ וגם בשמים

ובזוהר רקיעי תבל ומלואו...

ובין מלכים

לבבות שבורים תמיד יחזקו כל בני ביתך

כל שארית הפליטה 

עם אחד חובה לשמור

מנפלאות קימתך, בשידוד כוחותייך

אל יפול רוחך .

2008, מרץ 4

עוד שיר שכתבתי:

שיר לידידה

 

 אני אוהב כלניות

למכרי לידידי לאוהבי,

מגיש כלניות

שמחת התמימות

                 בתוך כלניות

זקיקות הטוב בטעמו של חיוך

                      מתוך כלניות...

כך הרגשתי היום.

ומתוך ההאצלה הזאת

העצב שהיכה בנו מוכן בנו עמוק שבעתיים

ואלוהים ברא אותנו שנהיה תמיד טובים יפים ומאושרים

בין כתלי נשמתנו.

אהבות אינן מתות לעולמי עולמים

לא שוא עמלנו שבוניו בו.

2008 21:03

**************************

לשושי 

שושי יקרה

מלכים אינם בוכים

אך כן בוכים כל הזמן ללא דמעה

ביום ובלילה

מחלים פניהם לכל לב

אינם מתמהמהים למים הרבים

ואת הרעה ימילו...

בשם תושיתם חשתי ולא התמהמהתי

לחבקך שושי יקרה לי

מ- צור החיים צרי את הידידות האהבה .

                               משלמה

 

 

6:00                    4.3.08

שלמה שפירא: התחנה המרכזית החדשה ומתחמה האמנותי - "עולמון" בפני עצמו+ביקור בתחנה המרכזית החדשה בת"א

שלמה שפירא

התחנה המרכזית החדשה ומתחמה האמנותי - "עולמון" בפני עצמו

השבוע נוכחתי בכמה הרצאות ב" כנס מותר 17 "שהתקיים בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל-אביב בימים 

12.2-13.2.2008 ואחת ההרצאות הייתה בנושא " גבולות השוליים האמנותיים בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב" שד"ר מלכה בן פשט וד"ר שושנה סיטון הציגו אותו.

האמת ,פרויקט התחנה המרכזית בזמנו נטע בי תקוות גדולות לנולד מעניין ומסקרן ותקווה למומנטום של השתאות ופליאה טובה ובמקום "יום חג" כפי שהוצהר בפתחו קבלנו תמיהה ואכזבה למה שפיללנו וכגודל הציפיות גודל האכזבות. לא רק שהפרויקט לא הרים את סביבתו ,הוא העמיק את שקיעתו . מרכז תוסס שהפך לנישה שולית אך רצינית בעייתית וכבדה, "עולמון" משנה זר מתבדל בעצמו ומובדל ומבודד מאיתנו ולרובנו וללא הצורך התחברותי רבים מאתנו  היו מדירים רגליהם ממנו (ראו מה קרה ל"מרכז אתרים").

מושג "השוליים" טבוע כאן מאד. לכאורה, דווקא ל"שולי" שיש את האתגר לעשות הרבה ומהר כדי להתרחק ממצבו ולהתקרב למשהו טוב יותר ,כאן התמונה שונה כי כוחות סביבתיים לא משכו אותו מעלה.

באזור התחנה המרכזית בת"א ישנם כשליש צעירים שהגיעו  בעיקר לכאן בגלל אילוצים כלכליים ,כשליש זקנים שבקושי מחזיקים את עצמם בעצמם וכשליש עובדים זרים. האזור מאוכלס בצורה צפופה ,חדרים גדולים בבתים חולקו לחדרים קטנים ובכל חדר נכנסים כמה דיירים . לעתים בית של כמה קומות מהווה קומונה קטנה בפני עצמה. האוכלוסייה חלשה וכאן תוכלו לפגוש את אנשי השוליים בהא הידיעה. אם תשאל דייר מקומי לסוג האנשים שגרים , יענה לך  שיש כאן בני גוונים רבים ושונים: מזרחיים, דתיים, אטיופים, ערבים, עובדים זרים וכו' ובנשימה אחת יגיד לך שיש כאן גם נרקומנים וזונות. כאשר נערך כאן "חג השכנים" לפני זמן מה, השתתפו היפים, יאפים ,דתיים , בוכרים ,ערבים ,עובדים זרים מהרבה ארצות ,אפריקה ואירופה המזרחית,המזרח הרחוק ,דרום אמריקה...  לכאורה ממש חגיגה אך בהחלט מורגשת האסימטריה התהומית המשוועת בהשוואה לאוכלוסיה המרכזית במדינה.

לגבי העובדים הזרים שהם אוכלוסיה מוכתבת שחייבת להמשיך ברכיבי הסתגלותה הקיומיים כאן וגם לסגל לעצמם את המנהגים והחוקים והכללים והדרישות של המציאות ושל המקום בהם נמצאים המצב לא קל וזאת בלשון המעטה. מצד אחד מתבקשים מהם יושר ומסירות בעבודתם ומצד שני שכרם נמוך ויש סוציולוגים האומרים שיש כאן "תופעה של עבדות בישראל " ויש המקצינים בתוכנו שמדברים על "שוק הבשר נטול הזכויות של העובדים הזרים".

מורגש יחס ניכור וזלזול כלפי מאיישי האזור "אדם רגיל שמגיע לסביבה הזו, רואה מה שיש בה כיום ובורח" וכאשר אוכלוסיה שונה מבקשת לחדור לתוכו כדי להתגורר בו ,ישנה דרישה שקודם כל חייבים בשינוי ה"סטיגמה" , להכניס שנויים מרחיקי לכת ויש תכניות רבות שאחת מהן שהתרבות תהיי ה"מושיע" הראשון ,שמדיניות תרבות תשמש כזרז חברתי. ארע המזל הרע-הטוב ובית מרכזים נשרף (2003) ובין הנפגעים בשרפה היו להקת מחול ותאטרונים כמו "קרוב" "במת מיצג" ומועדון סטנד-אפ ועוד ואלה שוקמו בקומה החמישית בתחנה המרכזית החדשה. ניצול "ואקום" כמו זה ועידוד הקמת עמותות התנדבותיות שתכליתן תרבותיות-אמנותיות באזור הם, למעשה, טיפה בים ולא יחוללו נס גדול ועדנה תרבותית. מה גם שהאלמנטים התרבותיים הנוספים שיצטרפו לכאן יבואו מזרמים שוליים שלא יקפיצו וישנו לעומק את התמונה. ושוב באים "עושה הכסף" ואומרים "לא תרבות ולא יער" ורק הכנסת אלמנט נדל"ני לאזור שיקים בנייני משרדים גבוהים ישנה את פני התמונה.

ובקשר למתחם התרבותי שבתחנה המרכזית ,טוב שיהיו חוקרים שיבדקו את הנושא לעומק . לברר את נושא "השוליים" ,להשוות בין העבודה האמנותית במתחם לאמנותית הכללית בכלל , ללמוד את המודל הזה מקרוב כדי לענות האם תתכן זרימת משנה דו-סטרית בין שני יעדים,למשל,מסחר ואמנות ,נדל"ן ואמנות , לעקוב מקרוב אחרי המשתמשים השונים בתחנה כדי לבדוק אם הדבר טוב לכל המשתמשים בתחנה ולהצביע של שיפור המצב, לבדוק ,למשל, איך לנצל את עובדי התחנה ,נהגים וסוחרים וכו' כדי שישמשו שליחים וממליצי שם טוב לתחנה ומתחמה האמנותי ,דבר שיעודד מבקרים אחרים לפקוד את התחנה ומתחמה התרבותי כעוד מקום שטוב לבקר בו.

מיני מחקר זה מבורך . הוא מחקר שטח ,מחקר שדה עם קשר יומיומי שבועי וחודשי והוא קשה כי בודק דברים שאינם סטטיים ומשתנים חדשות לבקרים והוא מתפרש על הרבה זמן ולא כמו מחקר שעיקרו טקסטואלי וטקסטואלי משווה . המחקר חשוב במיוחד להנהלת התחנה המרכזית , לעיריית תל-אביב ולגורמים ממלכתיים וציבוריים . לא מספיק לערוך יום יומיים בשנה אירועים תקשורתיים כדי להביא את הנושא  הזה למודעות הציבור, גם המחקר הזה ואחרים יכולים לשמש מוחים בשער והלוואי שיהיו עוד רבים כמוהו כי בנפשנו ה- "עולמון" המשונה הזר הזה.

נהניתי ממש מן ההרצאה.

2008, יולי 12

אחרי מספר ימים החלטתי שאני בעצמי אבקר בתחנה המרכזית ואתרשם מהקורה שם. .   את בדיקתי שלבתי כאשר הייתי בדרכי לנסיעה לדרום הארץ:

שלמה שפירא
ביקור בתחנה המרכזית החדשה בת"א

הייתי בדרכי לדרום הארץ ...
תחנתי הראשונה - התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב,
אמרתי לעצמי - אנשנש משהו לארוחת בוקר -
ומה יש בתחנה המרכזית החדשה בת"א
מלבד העוברים ונוסעים שפוקדים אותה...
התחנה המרכזית פורצת גבולות לזרים
כמו להקות להקות של צפרים נודדות
הבאות ושבות, שבות ובאות
בזריחה, בשקיעה ומגיעות עד תחתיות ארץ
ומן היד על הלב אל היד על הפה
ומן היד על הפה מסרתי לנרקומן אחד
שפנה אלי פתאום
"אתה לא זוכר -
אני האח של זוהר ארגוב"
בקש כסף וכשסרבתי לבקשתו
בקש את מה שנשאר מן הארטיק שאכלתי
נתתי לו ...
נתתי גם לאישה בלויה כוס קפה
כשפנתה אלי ובקשה
את מה שנשאר מכוס הקפה ששתיתי ...
כשאכלתי פיצה ושתיתי קולה
מישהו חכה לידי
ומסרתי לו את הבקבוק הריק ממנו שתיתי ...

הבקשות האלה הם הטרגדיה שלנו :
שם החידקים שלנו לא מכירים את החידקים שלהם
מפוח החידקים שמטאטא ומנקה כאן, הוא מלכלך שם והחידקים
נכנסים עמוק אל תוך הגרון שאין יציאה ממנו...
התחנה המרכזית (וגישותיה) אמנם חדשה
אך תמונה עגומה עושה משהו לכל מישהו העובר שם...
דברים גדולים ורבים חייבים לשנות בה
ולא להשען רק על המזל בדוכני הפיס המפוזרים בה
כי המאמינים שם חושבים שכך נראה עולם ומזליו
מה גם שמסכנים תמיד חושבים שישנו "האחד והיחיד החזק למעלה המסדר כך תחנה מרכזית" ...
2008, יולי 12,

שלמה שפירא: שנת 2003 - יש תמיכה כספית ביצירה הספרותית והאמנותית

שלמה שפירא

שנת 2003 - יש תמיכה כספית ביצירה הספרותית והאמנותית

בשנת 2003, החליטה הוועדה לתמוך בכתבי עת ספרותיים שיקדישו גיליון מיוחד לביקורת ספרותית. נעשתה פניה לכל כתבי העת הספרותיים והתקבלו בעקבות כך כ- 25 פניות.

הוחלט לתמוך בכתבי העת הבאים:
1. "משארף", הליקון -  20,000 ש"ח
2. המעורר: גיליון שיוקדש לפועלו של יונה פישר -  20,000 ש"ח
3. כתב העת "מוסקבה ירושלים" -  20,000 ש"ח
4. כתב עת "זרקאלו" בשפה העברית -  20,000 ש"ח
5. עיתון 77: גיליון המוקדש ליצירתו של שלונסקי -  15,000 ש"ח
6. פסיפס: ביקורת ספרותית בנושאים שירה, לאומיות ומודרניזם -  15,000 ש"ח
7. כתב עת "הקשת החדשה" -  20,000 ש"ח
8. גיליון חגיגי יובל ל"סימן קריאה" -  15,000 ש"ח
9. "משיב הרוח" שיוקדש לביקורת ושירה -  10,000 ש"ח
10. "עמדה" – גיליונות 13 ו- 12 -  10,000 ש"ח
11. כתב עת "שבו" -  10,000 ש"ח
12. אפיריון - ביקורת ספרותית על ספרים וסופרים עבריים -  10,000 ש"ח
13. "דימוי"- גיליונות 22 ו-23 -  20,000 ש"ח
14. "הכיוון מזרח" שיוקדש לביקורת ומחקרי ספרות בעלי אוריינטציה מזרחית - 10,000 ש"ח
15. כתב עת "מבוע" -  10,000 ש"ח
16. "זרקור" לנוער חרדי -  10,000 ש"ח
17. כתב העת "טאפלפונקט" -   20,000 ש"ח
18. כתב העת "עת לבקש" -  20,000 ש"ח
19. "כתב ירושלמי" בשפה הרוסית -   10,000 ש"ח
 
סה"כ ההקצאה לסעיף זה: 285,000 ש"ח

שלמה שפירא: התמהמהות

שלמה שפירא

התמהמהות

 

בעצם העולם כולו ישן

כאילו נרגע ונעלם

ואני יושב כשומר

פוקח עינים

למעשה, כל איימל שנכנס כחתול הבר

מקפיץ את שיעורי סערת לבי

וכשאני פותחו והנו עקר

שב ותופס את מקומי

מחכה ומחכה

כמעט ונרדמתי בשמירת אהבתי.

2007, יולי 7, 06:27

שלמה שפירא: קל למהר / השיר מוקדש ל- אבישג

שלמה שפירא

קל למהר

             ל- אבישג

קל למהר

קשה הייתה טעות-ראייתי

                      קודם ההלל.

יום הולדתך עומד לבוא

       אמצי זרועותיך אשת-לב שמחה .

קסמי אלול אור זרוע בך.

אם בוא יבוא הלום היום

סולם צורי מהותך

דלת אמות חצרו של אדם הלמות לבך.

22.09.2006

שלמה שפירא: איש הפיוזים

שלמה שפירא

איש הפיוזים  *

קירבה יתרה קשישת מציאות.

פיוזים שלו הפכו דמעות בוכות מעצמן. 

מה מתבטא "קשר" שמבקש קירבה מכל כך אוהבים - היודע המקשר באותו זמן מה בנפשו ואת נפשו ?

אמר פעם איש חכם יותר ממני : "יש הפתעות בחיים - סודות האדם" !

אמרה פעם אישה חכמה יותר ממני : "כשכל אחד ישן על מיטה כמו שהוא מסדר אותה במציאות כל-כך יפה - לפעמים, המציאות הופכת מעבר למציאות." 

"פיוזים" אינם מנדבים שום נדבה מן הלב.

* קטע זה נכתב לאחר שראיתי אתמול בלילה בערוץ 12 את הסרט "הסודות של מוני"

שלמה שפירא: אין אוויר ואין איש ואין חול לחטופים

שלמה שפירא

אין אוויר ואין איש ואין חול לחטופים :

תבינו מה זאת ממשלה: ממשלה לא הבטיחה ולא מבטיחה לנו אף פעם גן של שושנים, אבל מבטיחה לנו חרות וביטחון...

הפעם - את "עזה" הפכה ל- "עיזה" בעזרת "יוד" - שכחה מה יש בקוצו של יוד ולא מדקדקת בקוצו של יוד - גם בדברים הגבוהים החשובים והכואבים ביותר...

נתנחם מעט בתמונתו של יונתן גפן שלא שכח את סבא וסבתא המחבקים ילד קטן ועומדים עם עיזה ועם מקל בדיוק באמצע עמק יזרעאל ושומרים על העמק.

אלוהי השום דבר - אלוהי השוכחים ! - הכנס בשוכחים האלה לדעת - שהים לא יגיע עד גגות הבתים ואנחנו הופכים לנעלמים.

כניסות לבלוג שלמה שפירא משורר: k=1000

שלמה שפירא

כניסות לבלוג שלמה שפירא משורר: 

k=1000

ישראל
130K‏
ארצות הברית
46.1K‏
סינגפור
10.3K‏
גרמניה
4.38K‏
אירלנד
4.06K‏
פינלנד
2.84K‏
רוסיה
2.72K‏
הולנד
1.9K‏
צרפת
1.35K‏
אוקראינה
1.03K‏
קנדה
838
שוודיה
764
אוסטריה
746
בלגיה
743
בריטניה
719
אזור לא ידוע
678
פולין
570
קוריאה הדרומית
475
צ׳כיה
211
אחר
16.8K‏

שלמה שפירא: ב- ליל-הסדר לזכור את החטופים

שלמה שפירא

ב- ליל-הסדר לזכור את החטופים

הבתים לאישה היו קרובים

אך השדות לאישה היו רחוקים,

כל קושי היה הכי נורמל בעולם,

הייתה החולמת:

הביטה מה אספה פה בסל

הרבה כלניות אדמדמות שהאדימו בעוטף עזה,

נומי נומי ממשלה

ממשלה התרוקנה ריקה מתוכן

ובחיר לבה שבוי אצל חמאס 

ולוחמינו נלחמים בשביל טוב לחיות ביחד מאשר שנמות ביחד.

שלמה שפירא: על הסופר והמתרגם "סמיר נקאש" / דברים שהשמעתי בערב עיון לזכרו של הסופר סמיר נקאש ז"ל ביום שלישי , 31.01.2006 בבית "מרכז מורשת יהדות בבל " באור יהודה

דברים שהשמעתי בערב עיון לזכרו של הסופר סמיר נקאש ז"ל ביום שלישי , 31.01.2006

בבית "מרכז מורשת יהדות בבל " באור יהודה

                        

הכרתי את סמיר בשנת 1986 כשהייתי מעל גיל ארבעים וחמש.תוך כדי כתיבת שירים בשנות השמונים-תשעים. כתבתי גם ביקורות על ספרים. הייתי בוחר ספר ,כותב עליו ושולח את הכתבה לעורך ורק לאחר אישור פרסומה ,הייתי מצלצל לביתו של היוצר ומודיע לו ,ערב לפני הפרסום  שיראה את כתבתי-למחרת-בעיתון. וכך היה עם סמיר. ב-19.9.1986 התפרסמה כתבתי  בעיתון "דבר"  על ספרו של סמיר "יום שתבל הרתה והפילה בו", (סיפורים עיראקיים), מערבית: רות נקאש  והכתבה נקראה
"מסעות לתוך הנפש".

כך התוודעתי לנפשו של סמיר והראיתי איך,למשל,שבשלוש שורות וחצי ,סמיר הביע את התחושות הבאות : דממה,מועקה, תעייה, הרחקה, נוגות פנים, נאלמות, כניעה, אופל מחשבות, אבק-מחשבות, אבק-מחשבות-אפל, כפייה, צוננות, פתיחת פיות וכל זה באווירה של השתלטות, של חג ולא חג , האדרה ואי האדרה, דממה או אי-דממה,מועקה או אי מועקה, תעייה או אי תעייה, צוננות או אי צוננות...ושאלתי אז  את השאלה כמה רגש ונפש עשירה יש לבן אדם הזה וכמה חובק הוא בכל משפט ומשפט תוכן ומשמעות. עד אז שנינו לא הכרנו אחד את השני ובאה הכתבה (גם סמיר לא ידע שאני עומד לכתוב על ספרו וגם לא הכרתי אותו), ולסמיר היא באה בהפתעה גמורה.  פתאום גיליתי אדם אכפתי, רגיש ,פתוח, איש אשכולות מבריק, שמדבר אליך בגובה העיניים ומאז הפכנו ידידים. נפגשנו עשרות פעמים והיו לנו שיחות וגם התכתבנו. לסמיר הייתה אמת מוצקת משלו ולא פעם הרגשתי שהאמת שלו נוגעת בנקודותיה, באמת שלי. ידיד אצל סמיר הוא חבר טוב , הוא ידיד במלוא מובן המילה. הוא העריך ידידים ויחסו לידידים היה כמו אל אחים ואני יודע שהיו לו גם ידידים רבים, וזאת מהתרשמותי האישית.

סמיר היה סתגלן עם כושר הסתגלות  אדיר , שלמרות אי התאוששותו מחילופי התרבויות עם כל ההשלכות מכך, שהשפיעו גם על מצב בריאותו הוא עמד כחומה בצורה בפני מצבים  רבים, גם גדולים וגם קשים.

סמיר היה נדבן של אינפורמציה. הוא תרם מעושרו הרוחני לכל איש , גם ליוצרים אחרים, גם לחוקרים טובים ורבים וכולם יצאו נשכרים מחילופי השיחות עימו.

סמיר היה ישיר בדיבורו, מבקר ישיר בפני שומעו, לא חשש מאיש, ואת דעתו לא שינה בפני אינטרס זה או אחר. מבקר קשה היה כי היה ענייני והתבסס על עובדות ועל הבנה עמוקה ומעמיקה מסוג אחר. הוא היקשה על אחרים כי הוא היקשה גם על עצמו.

סמיר היה יהודי חם ושורשי ברמ"ח אבריו , והעלה על נס את השורשיות היהודית הבבלית ומעולם לא הרגשתי התכחשות ליהדותו. הייתה לו בעיה עם הסגירות הציונית של הארץ, שלא מאפשרת לו את המרחב התרבותי האדיר  שמסביבו שיכול היה להיות בו כדי שגם שם תגיע תרומתו ויוודע חלקו בהפריה ההדדית החשובה והמכובדת.  עובדה היא, שניסה לפרוץ חומות ושממונות בכוחות עצמו ולבד  ויהי מה.  לדעתי, למרות קו התפר הדק הבעייתי מהיהדות לציונות -בו!, הוא אהב מאד את הארץ, למרות שלא הביע זאת במפורש.

סמיר היה יודע להביע הערכה להערכה. דיבר ושיתף אותי עם הערכות שרוחשים לו הרבה ידידים בארץ ובחוצה לארץ, ביניהם גם יוצרים וחוקרים מן השורה הראשונה. תמיד נשלפו בשיחותינו שמות של ידועי שם בארץ ומחוץ לארץ מתחומי הספרות והתרבות הערבית.

סמיר היה איש משפחה שדיבר על משפחתו הצרה והמורחבת באהבה רבה, הזכיר הרבה את דודתו, שכנראה, הייתה שותפה לנבכי נפשו. הוא תמיד הזכיר בפני את מצוקתו הכלכלית  בכאב עמוק ותמיד שאל איך שיוצר רציני בעל שיעור קומה כמותו אינו יכול להתפרנס רק מיצירתו ושצריך להלחם ולהשיג את פרנסתו מהרבה חלטורות צדדיות (בעיקר תרגומים) שמקטינות את זמן כתיבתו וזאת בכדי לגדל את ילדיו הקטנים בכבוד והעלה על נס גם את תרומתה של אשתו לכך, שעובדת היא גם יותר קשה.

אני מרגיש שבחייו לא כל כך התאדרה תהילתו הספרותית האמתית.

יוצר-ארי-ענק בדורו שידע מה כוחו ומה גודל תרומתו, אבל כשהיה בתוך עמו ובתוך סביבתו הרגיש יובש נוראי, כבתוך סירה בודדת בלב ים, וניסה וניסה בכל כוחותיו להרים מפרש, לחולל רוחות אדירות כדי להחזיר את ערכו המוחלט היבשתי  אל יבשתנו ואל תרבותנו. חבל מאד שאנחנו לא השׂכלנו להתאים את גלגל השינים של מורשתנו היהודית הבבלית לגלגל השינים של סמיר בסינכרוניזציה מתאימה כי  היינו נשכרים מאד. בכל זאת,אני רוצה להזכיר את צוואתו התרבותית "אותך היהודי יוצא עיראק, ספרי ויצירותי הם עשויים לעניין באופן מיוחד, שכן, בספרי אני מנציח את הדמות היהודית העיראקית, את להגי דיבורה,את מורשתה ואת כל הקשור ביהדות זו..." סמיר הבטיח וקיים ומה נעשה אנחנו?

יהי זכרו ברוך ותהיה מורשתו התרבותית שזורה בתרבותנו!

יוצר-ארי-ענק בדורו שידע מה כוחו ומה גודל תרומתו, אבל כשהיה בתוך עמו ובתוך סביבתו הרגיש יובש נוראי, כבתוך סירה בודדת בלב ים / כתבה על סופר ענק

סמיר נקאש תרגם 120 שירים שלי לערבית ששובצו בספר שלי "קות-אלטיור" (לחמו של ציפור). כמו כן סמיר נקאש תרגם מספר סיפורים שכתבה אשתי - סיגל שפירא שקבצתי בספר דו-לשוני / עברית- ערבית ושם הספר "הבוסתן".
שלמה שפירא

שלמה שפירא: דרדרלה

שלמה שפירא

דרדרלה 

יש הטוענים ש- "דרדלה" היא מלה שהתפתחה מן העברית : במובן התדלדלות,חולשה, רפיון (רפיון ידיים או רפיון רגליים).

יש הטוענים ש- "דרדלה" היא מלה שהתפתחה משפת היידיש: "דאר" במובן צנום-שדוף ובהקטנה - דארדעלע (דרדלה).

השפה הערבית עושה חסד עם הפעולה שהתבצעה באיראן - "דאררה - במובן זרימה בשפע/ הענקה בשפע / נתינה בשפע כחלב שופע. ויש מובן אחר למלה: הדף את, הרחיק את, הגן על כדי למנוע מצב קשה ואפילו להגיע אל "כוכב זוהר" - "כאוכב דוררי".

צעדי המנע של ישראל הם פנינה/פנינים =  "דורר/דוררים" שמצביעים עליהם סוג של תוכיים/דרארות כפניני אזהרה.

מדינת ישראל יודעת בצורות שונות להזהיר את הדרדר בערבית - גם דארדאר) המתדרדר ברוח מאויביה!

שלמה שפירא: על חג הפסח ועל ההכנות לחג בעיראק ובישראל. גם על חגיגת הפסח אצל עולים מאירופה שהגיעו לישראל

שלמה שפירא

על חג הפסח ועל ההכנות לחג בעיראק ובישראל 

מ- חג הפורים עד חג פסח - הנשים והבנות עבדו קשה מאוד לנקות את הבית, למרק כל חפץ, להכין את המצעים הלבנים הרקומים "ברודרי" שכיסו כל ספה וכל כורסה וכמובן את המפות הלבנות המיוחדות לפסח שהונחו על השולחנות, ממש הפיכת הבית ללבן צחור ונקי מכל רבב.
מיד אחרי פורים ישבו הנשים בבית וגלגלו את כל גרעיני החיטה מהשקים הגדולים על המגשים כדי לנפות כל אבן וכל פסול שיימצא בתוכם, ואז תבוא המטחנה ובתוך הבית ייטחנו הגרעינים לקמח. לבסוף הובאו שני תנורים גדולים של חרס אל החצר הפנימית של הבית ונאפו המצות. כך אפו כל בית אב ואב אצל יהודי עיראק, מצה ביתית כשרה לפסח למהדרין וכמובן גם מספר מצות עבות יותר מצה שמורה.
מי שעבד קשה לקראת הפסח היו הנשים והבנות (וגם הבנים הקטנים). אני לא זוכר את הגברים שהיו שותפים למעמסה הקשה הזו.
האימהות דאגו גם שילדיהן הקטנים יצטרפו למבוגרים, כדי לשנן את קריאת ההגדה, כדי שבערב פסח כל ילד ייקרא את פסוקו נכון בטעם ובחן.
אני זוכר את אמי ואחיותיי כורעות מרוב עבודה, אבל עם רון בלב וחיוך על השפתיים ותקווה גדולה לבסוף השמענו קולנו ביציאת מצרים: "לצאת מעיראק אל ירושלים", וידענו כולנו שאם לא השנה, אז זה יהיה בשנה הבאה, הרי יש כבר הגאנה (ההגנה) בארץ-ישראל. החג נחוג ברוב הדר ושמחה ולובן-תפאורתי-מבריק בכל הבית...
בחול המועד היו ביקורים הדדיים בין קרובים, כך שהאישה והבנות המשיכו להיות עמוסות עבודה לעייפה. רק במוצאי שביעי של פסח קמות הנשים והבנות ויוצאות עם כל בני המשפחה מהבית, והפעם הגברים הם שדאגו לכיבוד ולדגים שייצלו על האש "דג מִזְגוּפ".
בעצם היום הזה הוא בעיני "יום שחרור האישה מעבדות לחירות". בשנות השמונים במאה שעברה, ראיינתי מספר זקנים וזקנות מיוצאי עיראק והן סיפרו לי שליום שאחרי שביעי של פסח היו קוראים בבדיחות הדעת "יום הבטלה".סוף סוף מגיע לאישה שתתעצל ותתבטל והגבר הוא שיפנק ויכבד. זקנה אחת סיפרה שכמעט בכל שנה הייתה חולפת ליד הפרחים וכמעט ולא שמה אליהם לב, אבל ביום הזה היו עיניה רואות פרחים. הפרח הנפוץ ליד מקווה המים היה ההרדוף. אותה קשישה הזכירה לי שנשים היו מטיילות עם זרי פרחי הרדוף ביד לאורך הנהר, כי ההרדוף היה לאישה מעין סמל, סמל לפריחה הגדולה של האישה ושל האביב. "כשאביב מגיע פסח בא".
מיד עם צאתו של חג הפסח מגיעה המימונה של יוצאי צפון אפריקה. דלתות הבתים פתוחות בערב זה לכל דכפין וכיבוד מונח על השולחנות, שקדים ותמרים וכל טוב. כך כשהייתה מימונה אצל יוצאי צפון-אפריקה, יום-בטלה וכֶּף היה אצל יוצאי עיראק.
אצל יוצאי עיראק יש במנהג היציאה אל הטבע הדגשה על הצורך להימצא בקרבת מים. היו משפחות שהלכו ושקשקו במטבעותיהם בתוך מי הנהר, ואם לא הלכו לנהר ונשארו בבית, שקשקו מטבעותיהם במים שבכוסות היין עשיות מכסף, כדי שתהיה שנה כלכלית טובה ומוצלחת!
מנהג נוסף הוא לטפוח בענפים ירוקים על הכתפיים ולקרוא "סנתק כצ'רה", כלומר "שנה ירוקה". נאחל לעצמנו: שנה ירוקה וטובה! 

     

על הגדת פסח:

ההגדה שכאן, היא אותה הגדה שהייתה בעיראק...

ומה עכשיו:

בהגדה ששם,

הייתי ילד

ו"לפני מה נשתנה"

כל הילדים שהתחבאו מעבר לדלת

התפרצו פנימה לשולחן הסדר

ובקריאת-ניצחון ובקול חגיגי השיבו לשאלה

"לאן אתם הולכים?"

והילדים ענו:

"לשנה הבאה בירושלים!!!"

(השאלה הייתה בעברית וגם בערבית-יהודית-בגדאדית).

הבית לבן מצוחצח וחגיגי בלי זרי-פרחים "שבדרך".

זֵר הפרחים שכאן, הוא אותו זר פרחים ששם

הבוקר לא מיהרו אנשים לקנותו כדי לא להחמיץ את

                                                       "סעודת-החמץ-המפסקת"...

עכשיו כניסת-חג,

הַזֵּר שכאן מחירו כפול מהזֵר ששם,

חושבים שהזֵר בצדי-הדרכים טרי יותר, - אז חושבים...

האנשים ממהרים ב"כנפיים"-של-חג לקרוא מהר את הגדת הפסח

ומה בחפזה אוכלים לאחר צלי-הבשר

"מצה עם שוקולד", "על מצות ומרורים יאכלוהו".    

  

מתוך "הצעד השני / גישה חדשה ללימוד הלשון  העברית למתקדמים"/יהודה רדאי/הוצאת מס

"ארגון עולי מרכז אירופה" שראה חובה לעצמו מאז היווסדו להחדיר את השפה החדשה בקרב העולים...

אביא כאן פיסקה מתוך קטע מתוך כתב היד של יומנו של יהודה הרי לוין "ירושלים הנצורה" 

24 באפריל 1948.

לא הייתה אמש עליזות רבה ב"סדר", אך מצב הרוח היה טוב למדי. היינו ארבעים איש. נעים היה לראות שוב אנשים כה רבים מכונסים גם יחד ולשבת בסוד-ידידים.

קראנו בהגדה לפי תור. ערב-רב של מבטאי-עברית: אנגלי, גרמני, רוסי, וארצי-ישראלי הרך. גם ההגדות הזכירו את תפוצות-היהודים וזמנים שחלפו: זאת המהודרת מוצאה מאוסטריה מלפני יובל שנים, זאת הוצאה אמריקאית מצוירת, זאת בת מאות בשנים ויקרת-ערך שבעליה העלה אותה מן הגניזה, הגדות ארץ-ישראל הצנועות ואף הגדה אחת עם תרגום אפריקני. הסעודה הייתה "כיד-המלך": מרק, שני מיני דגים, ירקות, לפתן ויין. קריאות ההתפעלות היו מוצדקות.

פקודת היום של מפקד ההגנה הודיעה שאין לצפות הלילה לגדולות. "ליל התקדש חג לנו הלילה," נאמר בה, "ומחר יימשך המאבק."בהגיענו בהגדה אל המקום בו תיפתח הדלת, לפי המנהג, הדהדו יריות בודדות מעבר קווי הערביים. בהגדה מצאתי כתוב: "כאן פותחין את הדלת ואין חשש-מזיקים משום ליל-שימורים." ואמנם הרגשנו כולנו ברגע זה שאין חשש-רעה. מה רבו העתים והארצות בהן התרחשו רדיפות היהודים ברבי-פסחים דווקא! אולם חדורי ביטחון ותקווה מאמינים וחוזרים ומאמינים ישראל כי "אין חשש-מזיקים" בלילה הזה. געגועי-נצח שזורים בתיבותיה העתיקות של ההגדה ומובן-משנה לנו בהן בשנה הזאת. "עבדים היינו... לשנה הבאה בירושלים הבנויה..." 

2012, אפר׳ 7