בתי לירז נולדה ב- 18.09.1973 ושלושה שבועות לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור.
באמצע צום יום כיפור בצהרים כשהייתי בבית הכנסת באו לקחת אותי כדי לגייס מבתיהם בגיוס חרום חיילי מילואים מחיילי החטיבה.
למעשה, לא נפרדתי מן המשפחה ולא לקחתי מאומה מן הבית, אפילו כסף כיס לא היה ברשותי. התארגנו במחנה שדה תימן ובלילה ירדנו לסיני. אני הייתי במפקדת הגדוד שלי, גדוד 407. תוך יממה התמקמנו על ציר עכביש/טרטור. מטוסי מצרים צלפו בציר, ותוך מספר ימים בצד הציר הונח גשר הגלילים שעליו יחצו שרידי שלושת הגדודים 407, 409, 410 שצלחו את תעלת סואץ במסגרת חטיבה 14 שהתמקמו בחווה הסינית.
באמצע המלחמה הרגשתי שאני חולה מאוד וראו שאני חולה ואני בדרך כלל, אומר דברים ב-בתי הקטנה,
זה היה בהושענא רבא שהמפקדים בשטח אפשרו לי יציאה הביתה למספר שעות.
הגעתי הביתה בדרך לא דרך. אני נכנס הביתה ואשתי אומרת שאני לא מרגיש טוב כי אולי יש לי צהבת, היא ראתה שעיני צהובות מאוד. אני מחבק את שני ילדי הגדולים ומתיישב על כיסא מאפיסת כוחות. אשתי אומרת לי: "שכחת שיש לך עוד תינוקת". מיד נגשתי למיטתה וליטפתיה. התקשרתי לבית חולים מאיר ובקשתי את חיילי ר"מ 2 וסיפרתי על הצוהב בעיניים ועל אפיסת כוחות.
שם אושפזתי וגלו לי בפעם הראשונה שאני עם חוסר אנזים G6pD ובגלל זה הצהבת שקבלתי הייתה קשה מאוד.
עם הבראתי החלקית הגעתי לחווה הסינית והבנתי מקרוב עד כמה מחיר אובדן היקרים בחיילים היה קשה מאוד. עד היום לפני צום יום כיפור אני מדליק נר נשמה לזכרם של חיילי צה"ל שנפלו במלחמת יום כיפור בדגש לחיילי חטיבה 600 שנפלו במלחמה, שכמה מהם הכרתי באופן אישי.
שלמה שפירא
הכוח בקריאת "תהילים"
כך זכיתי לתהלים בחתימתו של הרבי מלובביץ':
במלחמת יום כיפור, חטיבה 600 גדוד 407
מספר קילומטרים מתעלת סואץ
הרגעים קשים, חלק מן הלוחמים השבים מן הקרב בהלם קרב, רועדים ומבכים את חבריהם שנפלו.
ואני חייל ב-"מאסף" הגדוד, פקיד גדודי המנסה להמשיך את משימתו ובוכה על חברים שנפלו
וממשיך בתפקידי בכל מאודי כמה שאפשר.
הגיע רגע שאני אומר למפקדי הישירים בשטח "אני לא מרגיש טוב" "איני יכול לזוז ותש כוחי" ובמלחמה ממשיכים במה שיש,
ובימים שכוחותינו מנסים לפרוץ ולצלוח את תעלת סואץ, מפקדי הישירים מקבלים מברק מקצין העיר שאשתי שילדה בת לא מזמן מבקשת אם אפשר לאפשר לי חופשה ולו ל- 24 שעות.
ובגלל שהרגשתי שאני חולה מאוד אפשרו לי חופשה קצרה. אני מגיע הביתה בדרך לא דרך, עייף תשוש בלי כוחות וכשנכנסתי, אשתי אומרת לי "שכחת לראות את הבת שנולדה"
ובאותו זמן אשתי מגלה לי שעיני צהובות מאד.
הלכתי לבקר את הרופאה שלי ומיד אומרת לי, לפי כל הסימנים והטענות, יש לי צהבת קשה ושלחה אותי לבית חולים "מאיר".
בהיותי חייל, ר"מ 2 נכנס לתמונה ובבית חולים גילו בפעם הראשונה שאני סובל מ- .G.6.P.D ובגלל זה המחלה הייתה עוד יותר קשה.
אחרי מספר ימים, הועברתי לבית חולים "אסף הרופא" כחייל חולה, שם שכבתי יותר מחודש ימים ולאחר מכן נשלחתי להבראה ב-"בית גולדמינץ" בנתניה לשבועיים.
בהיותי בבית חולים "אסף הרופא", היה ביקור רופאים עם מנהל המחלקה וסגנו, והסגן אומר למנהל המחלקה שהוא מתעתד למחרת לעשות לי ביופסיה". מנהל המחלקה משיב לו: "אני מתהלך במחלקה ורואה שהבחור החייל קורא תהלים ואין צורך לעשות לו ביופסיה.
באותה מחלקה שאני התאשפזתי, שכב ליד מיטתי גבר מבוגר ממני, שהיום אני כבר לא זוכר את שמו והיה לנו שיחות רבות ביחד. אשתו שבאה לבקרו כמעט כל יום, כמה שעות ביום, הייתה האחות (הטבעית) לאשתו של האלוף הרצל שפיר והסתבר לי שהרבי מלובביץ' הוא היה מאד בדרגה קרובה למשפחה.
עברו כמה חודשים ואני מקבל גלויה מאשתו של האיש שהתאשפז לידי, והיא כותבת לי:
"סיפרתי לרבי על תפילותיך ועל קריאת מזמורי ה- תהלים היומיומית שלך והוא שלח לך תהילים בחתימת ידו. אני מפחדת לשלוח לך בדואר. אנא ממך לבוא לקבל אותו אישית ממני." וכך עשיתי.
את האהבה בקריאת תהלים ינקתי בילדותי. בכל שבת אמי הייתה הולכת (לפעמים לבדה) לשמוע את דרוש הרב לפני תפילת מנחה בשבת. פעם נצמדתי אליה בגיל שמונה-תשע ועם כמה דקות האזנה לרב, החלטתי שאני נפרד מאמי לכמה רגעים ועובר לראות את בית הכנסת על אגפיו הרבים. פתאום גליתי בשוחה אחת בבית הכנסת, מלמד זקן עוור מאזין לקריאת פרקי תהלים מפי ילדים שגם הם באו לבית-הכנסת והמלמד-העוור תיקן כל מלה ששגו הילדים בביטוי הברתם. מאותו מעמד הייתי נצמד כל שבת לאמי לתפוס מקומי בין הילדים שלמדו לקרוא היטב תהילים בשבת.
28.09.2020
***
יום כיפור
צום יום כיפור
לשמוע תקיעת שופר
מתכון ה- חְגִיגִי (חְרִירִי) – משקה ליולדת ולאנשים בגמר צום יום-כיפור
משפחת גורג'י
שני מתפללים באותו בית-כנסת ומלחמת יום-כיפור
מתכון ה- חְגִיגִי (חְרִירִי)
קונים אורז ושקדים טחונים
שׂמים כל אבקה בבד מעט מחורר כמו בד-גזה (שתי שכבות!) , למשל
צוררים ומכניסים את הצרורות למים וסוחטים ביד מספר פעמים
מתקבלים מֵי-שקדים-באורז ומי שאוהב מוסיף הֵל
ומרתיחים
כך מתקבל משקה החגיגי , שהיו נותנים ליולדת (בעיראק) ולאנשים בגמר צום .
ללישת השקדים שנשארה לאחר הסחיטה מוסיפים סוכר ונותנים לילדים.
סוד משלי שלא גליתי אותו אף פעם ומגלה לכם היום:
הייתי בן אחד-עשׂרה ואנו הילדים במשפחה המורחבת היינו בתחרות ביום כיפור
מי יחזיק יותר שעות בצום.
לפני שנה בגיל עשׂר החזקתי עד הצהרים והפעם בקשתי מעצמי להחזיק מעמד עד סיום הצום .
אף אחד לא ביקש ממני לצום ואף אחד לא כפה עלי לצום.
וכילד שהרגיש עד כמה קשה הצום ,לאחר צהרי יום-כיפור , שכבתי כדי להעביר את הזמן
יותר בקלות.
ואני שומע את אמי הצמה שבה מבית הכנסת לאחר מנחה , ומתחילה להכין מהר את החגיגי
(עד להרתחה) ולערוך שולחן עם לחם ועוגיות ופרות ומיד היא מתפנה ללכת שוב לבית הכנסת
לנעילה כדי שבסופה תישמע תקיעת שופר המסיימת את הצום.
ואני הילד הקטן שלפני שנה לא צם וטעם אז מלישת השקדים עם הכנת החגיגי
יושב ורואה את השולחן הערוך ואת לישת השקדים שמסרה לי אמי ומחכה רבע שעה
ועוד רבע שעה ופתאום איני עומד בפיתוי , מסתכל ימינה , מסתכל שׂמאלה
ורואה שאין מישהו לידי מן המשפחה הקרובה והמורחבת , לוקח רק "טעימה" קטנה קטנה
בין אצבעותיי מלישת השקדים ומיד הופך כולי חזק ונמרץ וכך אני מחכה
עומד ומהלך ב"אומץ" עד לבוא המשפחה מבית הכנסת.
ועוד משהו על צום ביום הכיפורים- בהיותי בצבא-סדיר
אני לא דתי אך מסורתי ותמיד צמתי ביום כיפור .
בשנת 1958 התגייסתי לצבא ואת יום כיפור עברתי בבסיס הטירונות .
את הארוחה המפסקת נתנו לנו כשעתיים (אולי שעתיים וחצי לפני כניסת הצום)
ואת הארוחה השוברת את הצום נתנו לנו כשעתיים ואולי שלוש שעות אחרי הצום .
ובלי וופלות ובלי "לישת שקדים" החזקנו מעמד ולא קיטרנו!
משפחת גורג'י
מחלקת מיץ תפוזים בבית הכנסת
בגמר צום יום הכיפורים
כל עוד ואמי הייתה בחיים ,במשך כארבעים שנה, אמי הייתה מכינה דלי של מיץ תפוזים לפני ה"נעילה"
ואחד מילדיה או נכדיה היה "נושׂא" אותו לבית הכנסת כחצי שעה לפני סיום הצום ונותנת אותו לגבאי ולשמש
וכל מי שרצה לשתות בגמר הצום ולברך "...שהַכּל נהיה בדברו" קיבל כוס-שתייה.
זה היה מנהג שהוכנס ב"בית הכנסת בית-אל" בשכונת נווה-עמל בהרצליה!
לשמוע תקיעת שופר (זה היה ב- תש"ע)
עברתי את גיל השבעים ובינתיים אני חי בגפי לבדי וילדי כבר אינם בביתי וכל אחד
מזמין אותי יותר לביתו מאשר אני מזמין אותו לביתי, ואמרתי לעצמי , שהשנה לא אלך לבית הכנסת
בראש השנה, גם לא לאותו בית-כנסת "משפחתי"...וחשבתי שיהיה לי חבל - לא לשמוע קול שופר המבקיע רווח והצלה מרחמי שמיים. ובכל זאת, שמעתי באותה שנה קול-שופר.
רצה הגורל ואני בביתי וגן ילדים עירוני נושק לביתי ובבוקרו של יום השלישי בשבוע שעבר, נשמעו
תקיעות בשופר מתוך הגן.
ביום לאחר מכן, ביום הרביעי, אני חוזר בשעות אחרי הצהרים ברכבת המהירה לתל אביב מחיפה,
והנה חסיד מן הרבי מלובביץ ניגש אלי ומבלי לשאול אותי, שׂם כיפה על ראשי ותוקע ארוכות בשופר
והמשיך לקרון הבא - מעניין מדוע בחר בי האיש מכל יושבי הקרון!
יומיים לאחר מכן , ביום השישי - אני ניגש לחנות לצורכי-דת ברחוב אלנבי בתל אביב לקנות מזוזה והחנות הזאת שׂרדה למרות שרוב החנויות בסביבתה שינו צורה למכירת 'הזדמנויות'. שם החנות הוותיקה - "מינצר".
ואני מבקש מהמוכר מזוזה, מעיין בה ובודק אותה, את אותיותיה, עד-כמה שאני יכול ומבין.
ולפתע, קול שופר מהדהד בחנות, כי הגיע איש שרצה לקנות שופר ובחן את צלילו.
שני מתפללים באותו בית ומלחמת יום-כיפור
סיפורו של מתפלל אחד מן השניים - שמו: אלי ברנס: חבר באגד. הוא הגבאי בבית-כנסת 'בית-אל' בשכונת נווה-עמל בהרצליה, שהשתתף כחייל במלחמת יום-כיפור'. הסיפור מתרחש בסוכות, במלחמת יום-כיפור 73 בציר עכביש-טאסה
"זה היה במלחמת יום-כיפור 73 בסוכות , יום לפני ערב הושענא-רבה. הוא חבר אגד ונהג באגד והייתי שייך לאוגדה 162 של ברן באגד-תחזוקה. בתור שוטר צבאי, הוצבתי במחסום באחת הצמתים בציר עכביש-טאסה .
למחסום הגיעה משאית D400 סגורה לגמרי ביריעת ברזנט, אורותיה דלקו, סימנתי לה לעצור, כי הגיעה הוראה של נסיעה בכיבוי-מלא של אורות, בגלל הפגזות המצרים. נהג המשאית כיבה מיד את האורות ותוך כדי כך
אני רואה מישהו פותח את ברזנט המשאית ומתוך החושך והצלמוות סביב, מישהו מוציא את הראש וקורא לי "אליהו אליהו" ולא עיכלתי מי קורא לי .
והוא הוסיף אליהו אֵלִי זה שלמה גורג'י.
הייתי בתדהמה איך זיהה אותי לפי הקול והדבר הזה נישאר בי לנצח.
ואני מדגיש – נשאר בי לנצח והרבה פעמים כשדרכינו נפגשות, אם זה באוטובוס, ברחוב או בבית הכנסת שנינו מחייכים ומזכירים זה לזה את האירוע.
באותם פעמים שעולה - במקרה - שלמה לאוטובוס שאני נוהג הייתי מוכרח לספר לכל היושבים שעל ידי את המפגש הלא יאומן הזה.
לגבי משפחת גורג'י – 'גורג'י' היה הרוקח הראשון במרפאת נווה-עמל בהרצליה ולאחר מותו תמונתו תלויה בבית-המרקחת במרפאה עד היום הזה. בבית הכנסת היה האבא של שלמה- גורג'י- אחד מהמתפללים שנתנו תנופה רצינית וחיזקו את בית הכנסת ושמו מופיע ברשימת מקימי בית הכנסת הרשומה על לוח שיש בבית הכנסת.
סיפרתי ומספר תמיד על המשפחה הנפלאה המלוכדת הטובה הזאת, שנתנה כבוד לתפארת
בשכונת בלוקונים בנווה-עמל. אנשי המשפחה, כולם מכובדים בעיני/בעינינו. האבא הרוקח ז"ל והאם שהמשיכה
את דרכו והילדים שכל אחד מכובד ויקר לנו. אמו פקדה את בית-הכנסת כמעט עד יום מותה וצריך להזכיר את השתייה שהביאה כל שנה לאחר צום של יום הכיפורים.
משפחה שהשאירה עוד הרבה דברים טובים בתוכנו והנוסטלגיה באמת טובה ואמתית בלבנו .
אני מכיר היטב את המשפחה וגאה מכל פעם מחדש לפגוש אחד מהם. רואה מישהו מהם ומיד מספרים ומדברים על העבר הטוב בשכונתנו.
שלמה שפירא מעיר ל- אלי ברנס:
לאלי , ידידי הטוב והיקר ,
משפחתך , משפחת ברנס , משפחה יקרה לנו מאד . ביתנו שכן מול ביתכם. אמהותנו, אמך עליזה, תבדל לחיים ארוכים ואמי רימה ז"ל היו בקשר שכנות-ידידות כמו אחיות.
אמנם, המשפחות בשכנות , אבל זאת הייתה שכנות-משפחה.
אביך ז"ל, ויקטור, היה איש אוהב בריות, איש נעים הליכות, רודף שלום ובהיותו הגבאי בבית-הכנסת, השכין אווירה לבבית בין באיו.
אהבה לאדם , אהבה וערך לתפילה והרבָה רֵעוּת בין מתפללי בית הכנסת. ואתה תבדל לחיים ארוכים המשכת וממשיך בדרכו ובמעלותיו עד היום.
בכל הזדמנות, יש לי/לנו יש העונג לפגוש אתכם ומאחל טוב לכם ושמחה בעמלכם. היו ברוכים !
שלמה שפירא
