שלמה שפירא
"שכנים בשערי הנגב" ל- אריה אפרת, הוצאת "כנה ירושלים", תשמ"ב 1982. הספר נכתב בידי ראשה הראשון של המועצה האזורית "שער הנגב". שונו כל שמות הכפרים הערביים ושמות שבטי הבדואים המעורבים בסיפורי הספר.
תוכן העניינים: בפתח דבר - הקדמה מאת חבר-הכנסת חמאד אבו רביעה ודברים לזכרו. ראשית חדשה: בני ישמעאל. פינקס הביקורים בכפר. המוכתר.
סדר הסיפורים: א. זנב הדורבן. ב. אבי הפחם (בית-שאן - ביקורי הראשון בנקודה - מלחמת הכובסת - הדי מלחמת העולם השנייה-האתת. ג. אבו ואקלצאן (קמצנים). ד. הדרך לגן-עדן. ה. בעלי-דבשת אוהביפ דרדר (חקלאות מודרנית-הדגים של אבו ג'ילדה-הכורה גליק). ו. אבי האש (אבו בכר). ז. היתוש. ח. שדה-התעופה (האדם חותר, ואלוהים פותר - דייטת רזון - הדודה החולה - הפגזות ויי"ש - הקלע החופשי). ט. אל-מג'נון. י. אבו עלי (המדרגות). י"א. המנודה. י"ב. שתילי אקליפטוס (הכבשה השחורה-ההתנפלןת). י"ג. הירושה. י"ד. התעלה. ט"ו. זבל-צאן בזול. ט"ז. אם הרחמים. י"ז. החצב פורח- הקיץ בורח. י"ח. עין תחת עין, שן תחת שן. י"ט. נקיק החזירים (השייח' סלמאן אל-הוזייל - מירוץ סוסים - כרעי האווז - שוד העדר - משאבה עם מנוע - רופא העיניים. כ'. איך רוכשים ידידים (ביקורי האחרון בבית אל-ביר. סיום.
עמוד 81
...עד שהובא התה הצליח אבו ג'ילדה להסדיר את העניינים שבגללם בא אל השייח', ואחרי שגמר כוס מן המשקה המתוק יצא, התיר את חמורו ורכב הביתה. שם פנה לאשתו שישבה באוהל במדור הנשים וארגה שטיח, שחוטי השתי שלו מתוחים מעט מעל הקרקע. "למה לעולם אינך מבשלת דג?" שאל אותה. "אתה רוצה לאכול? מיד אלך לאפות לך לחם". "לא, לא, שבי במקומך!" עצר בעדה בעלה. "אכלתי אצל השייח'" - היה להם דג נהדר. למה אינך מכינה אף פעם דג?" "האם הבאת לי פעם דג לבישול? "התגוננה האשה. "אתה זוכר את הארנבת שהבאת לי לפני כמה שנים? היא ערבה אז מאוד לחיכך. "הבא לי דג ואבשל לך דג". "כלום אין אשתי אשת-חיל?" אמר אבו ג'ילדה בלבו. " מחר יראה כל השבט שאבו ג'ילדה מסוגל להתחרות גם בשייח' ". למחרת בבוקר חבש את חמורו ורכב לבאר-שבע הקרובה. בחנות הראשונה שאליה הגיע שאל את החנווני: "יש לך דגים?" "בוודאי שיש לי דגים", ענה הנשאל והצביע על חבית בפינת חנותו. לרוע המזל הגיע אבו ג'ילדה אל חנווני שמוצאו מחברון. ובתור יליד עיר שהיא בהרים, במרחק רב משפת הים, לא הכיר , כאנשי עזה, את שלל הדגים הנמשים מדי בוקר מן הים ונמכרים עוד באותו יום בכל חנויות העיר. הוא לא הכיר דגים מלבד דגים מלוחים, המובאים בחביות מחוץ-לארץ ואינם מתקלקלים בחום הקיץ. "אלה הם דגים?" שאל אבו ג'ילדה אחרי שקשר את חמורו ברחוב, נכנס לחנות וסקר בחשדנות את הסחורה המוצעת, שריחה לא נעם לאפו. הוא לא דמה כלל ועיקר לריח התבשיל שאכל אתמול...מה שאכל אתמול, הירהר הלקוח, היו דגים מבושלים. אפילו לטלה אין ריח לפני שמבשלים אותו. בוודאי כך הדבר גם עם דגים. הרי אלה של השייח' היו מתובלים ברוטב של כל מיני תבלינים...ולמה ידאג? כלום אין אשתו מוכשרת? היא כבר תסתדר, אפשר לסמוך עליה.
"אלה היו שבעים הדונמים היקרים ביותר שקנינו כאן", המשיך בהסברו איש הקרן הקיימת. "לא רצינו לסיים את הקניות בשבילכם בלי רכישת הגשר הזה. כל השטח היפה והישר שייך למשפחת אבו פארס מעזה. הם עשו לנו טובה ומכרו לנו את הפס המגוחך. יותר מזה לא רצו למכור, אפילו במחיר יקר יותר". רוב קרקעות כפר אל-קעה היו בבעלותן של המשפחות העשירות שגרו בבירת המחוז. לא היתה זו תופעה אופיינית רק לכפר של שכנינו, אלא היה זה המצב הכללי בכל דרום הארץ. בימי שלטון התורכי, כשתוארם עדיין היה תקף, הצליחו האפנדים, כפי שנקראו בעלי הקרקעות, להשתלט על מרבית אדמות-העידית של המחוז ולרושמן בתור קניינם. ומאז היו משכירים אותן לפלחים מחוסרי קרקע...מספר לא-מבוטל של איכרים אמנם הצליחו, הודות לחריצותם, חסכנותם והסתפקותם במועט, לרכוש לעצמם חלק של השדות, כפי שגם הקרן הקיימת הצליחה לקנות שטחים מן האפנדים ולייסד בצורה כזאת את המסד להתיישבות החדשה. זה היה הבסיס גם לקיבוצנו...עם פלישת צבאות ערב, יום אחרי הכרזת מדינת ישראל, הפסיקו הפלחים את עבודתם ולא באו עוד לשדותיהם שבקירבת יישובנו...הבדואים שבדרך כלל עלו מסיני לא באו. חכמתם אמרה להם לא להתקרב לשני המחנות הלוחמים זה בזה...